תגית: שידת טואלט

נסיכות של בזוקה

רגיל

אז פורים מתקרב בצעדי ענק. גם אליכם? כי אלינו הוא שועט במהירות על-קולית ככל שהימים עוברים והתחפושת עוד לא מוכנה. ולמה היא לא מוכנה אתם תוהים?
אז ככה.

שאלתי את הדר למה היא רוצה להתחפש השנה. בכל זאת, בת רבע-לשלוש שיודעת בדיוק מה היא רוצה ועומדת על שלה, ואם אני אגיד משהו אז אוי ואבוי לי. האמת, בתוך תוכי חששתי. מה אם היא תגיד "נסיכה"? או "מלכה" או "פיה"? זה ישבור את כל המסורת המשפחתית שלנו של תחפושות מתוחכמות ומאגניבות. פור דה רקורד, אני אף פעם לא התחפשתי לכזה דבר.

DSC_0480

הילדה אמרה "טיגר", ואני נשמתי לרווחה.
ישששששש
לפני שהיא תתחרט אצתי רצתי לאיביי, הזמנתי טיגר, כססתי ציפורניים עד שזה הגיע, וכשזה הגיע ופתחנו בהתרגשות את החבילה, הבנו שזה כל כך גדול, שהיא תתחפש לזה מינימום בגיל 12 (אולי).

ברוב ייאושי, בישרתי לקטנה שלטיגר לא מתחפשים השנה, ושאלתי שוב למה היא רוצה להתחפש.
"למלכה".
(אוקיי לא כזה נורא)
"סליחה, לנסיכה".
(מממ)

 אז כשזוהר אמרה לי שהשידה שלה מיועדת לאחייניתה, מיקה, נסיכה קטנה בת חמש, ישר חשבתי על הנסיכה הקטנה שלי.

 זוהר היא הזוכה המאושרת בתחרות שערכנו בשיתוף אתר העיצוב השווה "בניין ודיור". במסגרת התחרות, המשתתפים העלו תמונות של הרהיט הישן שלהם, וסיפרו למה הם רוצים שנשפץ להם אותו במתנה. מתוך כל התמונות, נבחר רהיט אחד – השידה של זוהר, שנמצאה ברחוב במצב רעוע פלוס פלוס, ובצבע גרוע מינוס.

זוהר סיפרה:

אספתי אותה מהרחוב כי מצאו חן בעיני הצורה והקימורים שלה. זה היה גדול עלי לשפץ את זה, ואמרתי לעצמי – מקסימום זה יחזור לרחוב… ואז פתאום ראיתי את התחרות של "בניין ודיור", והעליתי את התמונה. לא חשבתי שמישהו בכלל ירצה לקחת את זה…

אז מסתבר שיש כמה משוגעים בעולם (אני), שמסכימים לקחת את זה, כי הם סוברים שאם מקשיבים טוב טוב, אפשר לשמוע פוטנציאל גדול צועק בקול ענות חלושה מתוך העץ. ככה השידה נראתה כשהיא הגיעה אלי:

DSC_0358

 החלק העליון היה שבור

DSC_0361

המגירה הייתה אכולה לגמרי

DSC_0362

התחתית שאליה היו מחוברות הרגליים הייתה טוטאל-לוס

DSC_0368

מאחור היתה מחוברת מין קופסת עץ הזויה שמישהו אילתר מסיבה עלומה (פירקתי מיד)

DSC_0364

ואם לא די בכך, הכל היה צבוע בספריי זהב, ומקושט בספריי כסף. סירייסלי?!

DSC_0363

כל הזמן הזה, מיקולה לא אמר מילה, הוא רק עמד שם והפריע לי ועשה בלונים בבזוקה שלו.

gum2

אז התעצבנתי ופירקתי לזה את הצורה.
(לשידה, לא למיקולה)

DSC_0372

אחר כך הרכבתי והדבקתי וחיברתי תחתית וגב ומדף חדשים, ואז פתאום זה היכה בי! השידה הזאת תהיה בצבע שמנת (כמו שזוהר רצתה) וקצת בוורוד (כמו שנסיכות רוצות).

DSC_0524_

עם ידית שכשמצאתי אותה ידעתי שזה זה.

DSC_0503

ועוד קצת תמונות.

 DSC_0499 DSC_0505 DSC_0521 DSC_0536

זוהר אומרת:

וואו! מיקה תמות על זה!!!

אז תתחדשי, מיקה!
ואני זזתי לתפור גלימה של נסיכות 🙂

מודעות פרסומת

הבית שלנו

רגיל

הבית שלנו, בכפר סבא, הוא קודם כל הבית שלנו. הוא שלנו כי אנחנו גרים בו, ואנחנו אוהבים בו, ואנחנו מעצבים אותו בחוויות היום יום שעוברות עלינו. למרות שהוא לא מושלם, ולמרות שעדיין לא סיימנו לתלות את כל המנורות, ולמרות שעוד לא קנינו את זה ועוד לא קנינו את ההוא, ולמרות שאיכשהו, עם כל כמה שנסדר אותו, הוא תמיד יהיה טיפה מבולגן, ולמרות שתהרגו אותי, אבל אני לא מצליחה למצוא כמה מהצעצועים של הדר, לא משנה כמה ספות הזזתי – זה הבית שלנו ואנחנו מתים עליו.

אני רוצה לחלוק איתכם כמה מהדברים שיש לנו בבית. כמה דברים שהיו פעם במקום אחר, בקונטקסט אחר, וכשהם הגיעו אלינו הם פשוט נדבקו באופי של הבית והפכו, בטבעיות, להיות חלק ממנו.

נתחיל בשידה, שנראתה פעם ככה:

שידה חומה

השידה הזאת היתה הרהיט הראשון ששיפצתי. זו הייתה שידה חומה, סטנדרטית, שעמדה במסדרון אחד, ואז עברה למסדרון אחר, ולבסוף מצאה את עצמה בחדר השינה שלנו כדי לשמש כשידת טואלט. אז, החדר היה צבוע בשמנת וקיר אחד בבורדו. ניצלתי את שאריות הצבע לצביעת השידה, וחיפשתי רעיון לסטנסיל (שבלונה) מעניין.

– מיקולה, אם היית קיים אז, כששיפצתי את השידה, איזה סטנסיל היית מציע?
– של כלבלבים, ברור.
– למה דווקא כלבלבים…?
– זו שידת טואלט, לא?

כן. בהחלט. מזל שלא הקשבתי לו.
הלכתי על ענפים של דובדבנים במקום. את הידית המקורית שמרתי, וזו התוצאה:

שידה אדומה1 שידה אדומה2 שידה אדומה3

נמשיך לשולחן.

שולחן אקליפטוס1

התאהבתי בפרוסת גזע האקליפטוס הזו כשראיתי אותה שוכבת בודדה על רצפת הנגרייה של הנגר הסודי שלי. היא עלתה הון, והבטחתי לבן זוגי סער שבסוף זה יהיה שולחן סלון, כזה שאין לאף אחד אחר. רק לא אמרתי לו שזה ייקח שלוש שנים.

– זה היה לפני שמיקולה נולד, נכון?
– נכון, מיקולה, איך ידעת?
– כי אחרת זה היה לוקח לך שלושה שבועות!

תכל'ס, צודק. בסוף, אחרי ששייפתי את נשמתי יחד עם העץ (אז עוד לא הייתי לי המלטשת שיש לי היום), מילאתי את החריץ שבמרכז הפלטה בטונות של אפוקסי והנחתי בתוכו חלוקי נחל קטנטנים, הגיע השכן החביב שלי בן המאה (לערך), שיפוצניק ביום ורוצח סדרתי בלילה (אחרת, למה הוא צריך כזה ואן מפחיד?) ועזר לי לסיים את הפרויקט. שייפנו עם כלים כמו שצריך, הרכבנו רגליים מעץ, צבענו כמה וכמה שכבות של לכה, ו-Voilà!

שולחן אקליפטוס2 שולחן אקליפטוס3 שולחן אקליפטוס4

פריט נוסף שאהוב עלי בבית הוא הכרית הזאת.

כרית חומה

לצערי לא הצלחתי למצוא תמונה יותר טובה של הכרית, ששימשה הדום בבית של סבתא שלי לפני שנים רבות. תצטרכו לדמיין, שבתוך הבלאגן של דירת הסטודנטים שגרנו בה פעם, מסתתר מין פוף גדול וחום, קצת דומה להמבורגר ענק של 10 קילו בדרגת עשייה מדיום.

– לירון, יכול להיות שאמרת המבורגר?
– יש מצב. אתה רעב, מיקולה?
– אם את מזמינה, אז כן.

בסלון החדש שלנו, לא היה ספק שהכרית החומה זקוקה למהפך דחוף. נשאר לי די הרבה בד מהספסל הזה, וארגנתי בגרושים בסיס משאריות של הנגרייה השכונתית. יצא מדליק.

הדום1 הדום2

היום, ההדום הזה הוא באופן רשמי "הכסא של הדר". היא יושבת עליו כשהיא מציירת, מדביקה, משחקת ובעיקר כשהיא צופה בסרטים האהובים עליה: "מפלצות בע"מ" ו"פוגינים רוקדים" ("תזיזו את הרגליים", בדגש על סצנות של ריקודי פינגווינים המוניים).

פוגינים רוקדים

כן, כן, יש לנו הרבה סרטי DVD. כן, הכל מקורי. בהחלט, אישי היקר אספן כפייתי. וכן, יש לנו הכנה למקרן שיהיה ביום מן הימים.

ומי עיצב לנו את נישות הגבס ואת תאורת הלד מסביב לטלוויזיה ואת השידה ואת כל קונסטלציית הקולנוע הביתי שבתוך הקירות, ובכלל את כל הבית, אתם שואלים? ובכן, זוהי לא אחרת מאשר יעל גרזון, חברה יקרה בעבר, בהווה ובעתיד, שהיא מעצבת פנים מוכשרת ומדויקת מאין כמוה. תגידו שאני שלחתי אתכם.

ומה הפרויקט הבא? ובכן, מיקולה החתים אותי על הסכם סודיות, וכל מה שהצלחתי להדליף הוא התמונה הזאת, של פרוסות נפלאות מעץ זית עתיק ומיוחד, שהולכות להפוך בקרוב מאוד ל… [צונזר]

פרוסות עץ זית

אז זהו. זה הבית שלנו. מה שאני אוהבת בו זה שהוא כל הזמן חי, כל הזמן מתחדש, ושתמיד יש בו מקום לעוד רהיט משופץ, לעוד פסל, לעוד קישוט ולעוד חפץ יפה שמשמח אותי בכל פעם שאני עוברת לידו, כי אני יודעת שעשיתי אותו במו ידי.

אני מזמינה אתכם להביא אלי כל רהיט שאתם אוהבים ורוצים להעניק לו חיים חדשים. מיקולה ואני נשמח להירתם למשימה!