אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלי הוא העניין הזה של השופינג.
אתם בטח מבינים כמה נורא זה שכל כמה זמן אני נאלצת לצאת לעיר, לקנות כל מיני חומרי יצירה מעניינים וחדשים, ללטף בדים, להריח עצים מנוסרים, לבחור רהיטים ולהסתובב בשמש עמוסת שקיות כאחרונת עקרות הבית עם הבעל העשיר שמטיילות כל היום בחנויות.

ההבדל היחיד הוא שהשקיות שלי הן בדרך כלל מחנויות של חומרי בניין.

רשימת קניות סטנדרטית שלי נראית ככה:
ברגים 5X40
נייר 0
פריימר
מברשת ספוג
סט מפתחות אלן
סיכות

האמת שהחבר'ה בחנות לחומרי בניין כבר מכירים אותי, למרות שעדיין יש שם מוכר אחד שכל פעם אומר שעדיף שאני אביא את בעלי כדי שהוא יבחר.

אבל לפעמים, בין פטיש למסמר, יוצא לי להגיע לחנויות  שכל כך כיף בהן, שאפשר להסתובב שם שעות ולהתלבט, בין צבע כזה לצבע כזה, בין דוגמה כזאת לאחרת, בין שולחן לכסא. רציתי להכיר לכם כמה כאלו.

מ-ל-א צבעים
לצפוניים שבינינו, או סתם למשקיענים שמוכנים לנסוע עד קיבוץ אפק, מחכה לכם בין העצים ביתן קיבוץ שנראה מאוד לא מפתה מבחוץ, אבל כשנכנסים פנימה, מתגלה עולם שלם של צבעים. קוראים לזה "חיננית", ויש כאן חוטי טריקו לסריגה בכל הגוונים והמרקמים שאפשר לחלום עליהם.

אני מצאתי כאן חוטי לייקרה וורודים ומושלמים לתחפושת נסיכה של הדר (הדרכה בקרוב), ואחרי שסיימתי לסרוג לה כתר ושרביט, כבר הייתי בשוונג והתחלתי סלסלה. או שטיח. נראה איך יבוא לי להמשיך את זה…

מ-ל-א מתיקות
מסתבר שקיבוץ אפק הוא לא סתם כמה בניינים נידחים אי שם בפרברי הקריות. כשיצאתי מחיננית, ראיתי שלט ששלח אותי לחנות יד שנייה בשם "הקרוואן". אצל מלכה החמודה, בעלת החנות, תוכלו למצוא בגדי וינטג' מקסימים, ועם התפאורה הקיבוצית מסביב זה מסתדר מצוין ברוח העלייה השנייה. אבל בעצם, רציתי לכתוב דווקא על הדוכן הקטן שמלכה מארחת בשבתות – הדוכן של ציפי, בו ציפי מוכרת בצניעות ובנועם בובות נפלאות ונוסטלגיות מעשה ידיה להתפאר: בובות מגרביים צבעוניים ובובות ליצן שמציצות מתוך קונוסים (יש לזה שם? מי יודע? ציפי קוראת לזה "טו טו").

 לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי לבת שלי את הליצן הזה. או שאולי קניתי אותו לעצמי, גם זאת אפשרות.

 מ-ל-א רהיטים
לתת למישהי כמוני להסתובב בחנות של רהיטי וינטג', כשכל שידה או שולחן מתחננים אלי שאקנה אותם ואשפץ אותם ואשים אותם במקום של כבוד בבית שלי, זה כבר ממש גובל בהתעללות. וכשכל הדברים אפילו לא יקרים במיוחד, קיימת סכנה ממשית שכל הסטודיו שלי (שמלא גם ככה ברהיטים לפני או אחרי שיפוץ) – יעלה על גדותיו. ב"דנדש" שמול קניון איילון מביאים כל שבוע 2 משאיות מלאות ברהיטים מכל העולם, ולכן כל פעם שתגיעו לשם – יהיו דברים חדשים. אבל כדאי להזדרז, כי באותה מהירות שזה מגיע, זה נחטף.

הסקרטר המהמם הזה שלמעלה, למשל, היה יכול להיות שלי אילולא (נחשו את התשובה הנכונה):

1. מחירו האסטרונומי
2. צורתו המשעממת
3. הלקוחה החוצפנית שבאה שנייה לפני והכריזה עליו בעלות, ואם אני אתפוס אותה בסמטה חשוכה היא כבר תראה מה זה לגנוב לי כזה דבר מושלם מתחת לאף

ניחשתם?

מ-ל-א סרטים
כמו שמצאתי את "הקרוואן" ליד "חיננית", ככה בדיוק מצאתי את "אבנט" מתחת ל"דנדש". חיפשתי בדיוק סרט קישוט לכיסאות שעבדתי עליהם, ולא מצאתי משהו שאני אוהבת בשום מקום. ואז, כשנכנסתי לחנות הזאת, הרגשתי שהגעתי לגן עדן של התופרות עלי אדמות. בדים על בדים על חוטים על צמר על כפתורים וכל דבר שנפשכם חפצה לתפור או לסרוג אי פעם. כמובן שניצלתי את ההזדמנות והתחדשתי לי בבדים לריפודים מתוכננים ובפרחי סאטן לתחפושת של הדר. חוץ מזה, עמדתי בערך שעה מול הסרטים האלה עד שבחרתי סרט מתאים לכסאות.

אתם בטח תוהים מה בחרתי בסוף ואיך יצאו הכסאות. אז הנה:

וקלוז אפ על בד המעצבים המיוחד:

הם כמובן למכירה בחנות שלי – כסט של ארבעה.

ביי בינתיים 🙂