תגית: רהיטים

שמיניות! שמיניות! שמיניות!

רגיל

אני רוצה קודם כל להכניס אתכם לאווירה.
תשימו רמקולים, תלחצו פליי, ותמשיכו לקרוא.

"Hoist the Colours", שיר שנכתב במיוחד לטובת "שודדי הקאריביים: סוף העולם" (החלק השלישי בסדרת הסרטים המופלאה) וכבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו, הוא "שיר שאסור לכם לשיר אם אתם לא יודעים את המשמעות שלו"…

…אלא אם כן אתם מתכוונים להניף את דגל הפיראטים ולזמן אליכם את כל מנהיגי הפיראטים שברחבי שבעת הימים. הנה שלושה מהיותר מפורסמים שביניהם:

Pirates of the Caribbean - Am Ende der Welt
התמונה מכאן

האהבה הגדולה שלי לפיראטים התחילה לפני הרבה שנים. כנראה שזה היה בזכות הספר הזה:

photo 1

בתוכו, היתה הקדשה בכתב יד מסודר ועדין, מדודי מאיר ז"ל, שהיה מביא לי תמיד ספרים קלאסיים במתנה. תעשו חישוב לפי התאריך ותגלו כמה שנים הספר הזה אצלי. קראתי אותו פעמים רבות מאז.

photo 2

ידעתם שיש כזה דבר – Talk Like A Pirate Day? יום שלם, שמתרחש כל שנה ב-19 בספטמבר, שבו זה ממש לגיטימי לדבר, לשיר ולקלל כמו פיראטים. והכל בכלל התחיל בשני חבר'ה מאורגון, ארה"ב, שפשוט חשבו שזה ממש מצחיק לדבר ככה פעם בשנה.

Talk Like A Pirate Day
קפ'ן סלאפי ואול' צ'אמבאקט – המייסדים של החג הבינלאומי הזה

כנראה שכל אלה ועוד השאירו עלי חותם, כי "שמיניות" (Pieces o' Eight), סרט הגמר שביימתי בסיום לימודי הקולנוע שלי, היה גם הוא על פיראטים. פיראטים קשישים אמנם, אבל בכל זאת פיראטים.

לכן, לא ברור למה הייתי כל כך מופתעת, כשיום אחד מצאתי את מיקולה – טיפ טיפה שיכור – יושב על שולחן סלון ישן שחיכה בתור לשיפוץ.

מיקולה הפיראט

– מיקולה, מה זה הרטייה הזאת? מה אתה, משה דיין?
– מיקולה פיראט!
– ואתה יושב על השולחן כי…?
– זה לא שולחן, זו רפסודה, מצחיקה. מיקולה בנה אותה בעצמו, אחרי שקפטן הוק נטש אותו על אי בודד, מפלטת עץ עתיקה ובולי עץ מהג'ונגל.
– אה-הה. ומאיפה הצלקת הזאת בדיוק?
– אמממ… זה קרה בטעות. מסכין החיתוך של הפוטושופ.

Ugh! לכו תבינו איך הראש של דמויות מצוירות עובד. פיראטים?! רפסודה?! צלקות?! כל מה שאני רואה פה זה שולחן שהיה צבוע פעם בצבעים נוראיים (מי צובע שולחן בצהוב ושחור?) ועכשיו הוא סתם נוראי מרוב שהוא מקושקש ומתקלף.

IMG_4992

מיקולה הפליג בדימיונות, והתעקש שמתחת לשכבות הצבע המתקלפות של ה"רפסודה" שלו, מתחבאת מפה עתיקת יומין, שמובילה לאוצרו האבוד של קפיטן פלינט.

מכיוון שמיקולה לא מורשה להפעיל מלטשת, הסכמתי להפעיל אותה בשבילו. לאט לאט התקלפו שכבות הצבע המהוהות, וחשפו דבר בלתי יאמן.

DSC_0242 שולחן פיראטים 2 שולחן פיראטים3

המשכתי לעבוד, ללטש ולשייף. לאט לאט התגלה יופיו של השולחן – סליחה, מפת האוצר – הזאת, במלוא הדרה.

שולחן פיראטים4 שולחן פיראטים5 שולחן פיראטים6 שולחן פיראטים

קראתי למיקולה לבוא לראות. מרוב התרגשות, הוא התחיל לקפוץ, לעשות סלטות באוויר, לשתות רום, לרקוע ברגליים, לרקוד בסיבובים, לשיר שירים גסים, לשתות עוד קצת רום, ולבסוף הוא נרדם בנחירות רמות על הספה בחדר העבודה.

ועכשיו, כשהשולחן מוכן לגמרי (חפשו אותו בחנות), ומיקולה ישן לגמרי, אפשר להחביא את הצבעים והמכחולים בארון.
אל תגלו לו, כן?

תְּרֵיסַר גְּבָרִים עַל אֲרוֹן-המת,
יוֹ-הוֹ-הוֹ, וּבַקְבּוּק מָלֵא רום!
שְׁתוּ וְהַפְלִיגוּ אֶל עוֹלָם- הָאֱמֶת,
יוֹ-הוֹ-הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם…

"אי המטמון", מאת: רוברט לואי סטיבנסון, תרגום עברי: אוריאל אופק, הוצאת "כתרי"

מודעות פרסומת

אדון התבלינים

רגיל

אדון התבלינים

– מיקולה, מה זה?
– זה מתקן תבלינים. צריך לשפץ אותו!
– למה אתה עושה לי עבודות יזומות? הוא מספיק יפה גם ככה.
– אבל הוא בכל זאת רוצה שישפצו אותו.
– באמת? איך אתה יודע?
– כי הוא לחש את זה למיקולה באוזן.

פחח. לכו תתווכחו עם מפלצתון קטן וחצוף שמדבר עם חברים דמיוניים. טוב, ננסה, למה לא. האמת, תבלינים ועשבי תיבול היו מאז ומתמיד החולשה שלי. הם זולים, קלים לגידול, לא דורשים הרבה מים, טעימים, ואפילו, כן כן, יוצרים איזון אקולוגי כששותלים אותם ליד צמחים מסוימים אחרים.

חוץ מזה, תמיד כשאני מפזרת עלים רעננים לתוך הרוטב של הפסטה, אני מדמיינת שאני בשלנית איטלקייה גדולת מימדים, שמלהטטת בין קציצת ירקות טריים-להשגחה על סירים מהבילים-לרידוד בצקים מנחמים. ואז הכל יוצא טעים.

כרגע גדלים לנו באדניות:
לואיזה
נענע
אורגנו
שמיר
טימין
פטרוזיליה
עלי בייבי
רוזמרין
בזיליקום
ומרווה.

חליטה אחת מכל זה ואתם בריאים לתמיד!

זרמתי עם מיקולה על מתקן התבלינים. צבענו, שייפנו, ציפינו בלכה והוספנו ידיות חדשות בסגנון עתיק. יצא טוסקנה:

אדון התבלינים

גם כל הפיצ'פקעס הם ממש קיבוץ גלויות: הקנקן ממרוקו, שקיק אבקת השוקו מגואטמלה, בקבוקון השיכר מסלובניה והמרווה מהעציץ שלנו. הנה עוד כמה תמונות:

אדון התבלינים אדון התבלינים

אדון התבלינים

אדון התבלינים

את הפרה שיושבת למעלה עשתה מעיסת נייר שרית, דודתי היקרה והכשרונית, והיא לא למכירה! אבל מתקן התבלינים – כן 🙂

הכבש החמישי

רגיל

מיקולה ישן

– מיקולה, מה אתה עושה?
– מיקולה ישן.
– כן, שמתי לב, אבל אנחנו צריכים לעבוד.
– בחלומות שלך!

יפה לו, למיקולה, לישון ככה באמצע היום. במיוחד כשיש לנו את מיטת הבובות הוינטאג'ית הזאת, שהביאה שושנה, חברה של אמא שלי שהיא גננת, ושהמחסן של הגן שלה מלא בהפתעות שכדאי להן שיום אחד אני אשים עליהן את הידיים שלי.
בינתיים שחררו לי רק את המיטה הזאת, וכמובן שמיד התמלאתי במרץ לעשות איתה משהו. גם מיקולה התמלא בכל כך הרבה מרץ, עד שמרוב מרץ הוא נרדם.

לא תאמינו (גם אני לא האמנתי כשראיתי את זה) אבל מסתבר שאני, שבילדותי הרבצתי לבנים, למדתי קראטה ובניתי בלגו – שיחקתי גם בבובות. ראייה מפלילה לכך מצאתי בתמונה הזאת, באחד האלבומים הנשכחים בבית ההורים:

לירון משחקת בבובות

איזה ימים היו אז, הא? איך אף אחד לא חשב לשמור את כל הרהיטים הנהדרים האלה, את הבגדים המגניבים, את הסניקרס ואת הצעצועים של פעם (לפני "המהפכה הסינית"…)?

בהשראת הנוסטלגיה הזאת, וילדת-הווינטאג'-שיק שהייתי פעם, צבעתי את מיטת הבובות שקיבלתי משושנה בצביעה ידנית של אלכסונים עדינים, בצבע אפרסק מיוחד עם גימור משי טיפה מנצנץ.

אבל הרגשתי שזה עדיין לא מספיק. נו, מזל שמיקולה התעורר!

– אז מה, מיקולה, מה עושים?
– כבשים!
– כבשים שסופרים כדי להירדם?
– כן. תשימי חמש כאלה.
– למה דווקא חמש?
– כי זה הכי הרבה שמיקולה יודע לספור.

אז מי תהיה הילדה המאושרת שתזכה במיטה הזאת? כלומר, לפני שהפושטקית הקטנה שלי תגלה שיש בבית צעצוע מגניב שהיא עוד לא קיבלה… 🙂

בית היוצרת

רגיל

וואו.

מלא זמן לא כתבתי פוסט.

כמו שאתם בטח יודעים, מיקולה ואני היינו נורא עסוקים לקראת "בית היוצר" שהיה בסוף השבוע האחרון, במהלכו אמני כפר סבא, על שלל סוגי אמנותם, פתחו את בתיהם לקהל והציגו עבודות. גם אנחנו פתחנו את הבית, אירחנו המון חברים ובני משפחה, הכרנו מלא אנשים חדשים ועשינו כיף חיים. רציתי לשתף אתכם בכמה תמונות מהיומיים הגדושים שעברו עלינו – עלי באירוח, ועל מיקולה בזלילת מסטיקים עגולים. התמונות באדיבות אישי היקר 🙂

מסטיקים עגולים

לפני שכולם הגיעו, צילמתי קצת באינסטגרם:

צילומים לאינסטגרם

הנה הבקבוקים הדקורטיביים הממוחזרים שלי:

IMG_5221

המוביילים

IMG_5218

מתלי המגבות מקרמיקה בצורת פרצופונים

IMG_5214

שולחן הפיראטים (שעוד רבות יסופר עליו בקרוב…)

IMG_5225

כריות אותיות מפליז

IMG_5229

תיקי אייפד

IMG_5223

כרטיסי הביקור החדשים של מיקולה

IMG_5231

ואפילו ירדתי למטה כדי לצלם את השלט!

IMG_5226

כך נראה השולחן המלא בכל טוב:

שולחן מלא בכל טוב

ביומיים הבאים היו כל כך הרבה אנשים וחברים שהפסקנו לספור… למשל אפרת ומיה המ-ה-מ-מ-ו-ת, שהגיעו עם גורי (של מיה) ועם הילדים (יאיר ואיתמר בהתאמה):

אפרת ומיה

לא יאמן שאחר כך הצלחנו לגרום לשלושת הילדים שלנו לשבת על הספה, להסתכל למצלמה ולהיות כל כך מתוקים. דוגמנים או לא???

שלישיה מתוקה

הנה לילך אהובתי, מצולמת עם "כסאות לילך" שנעשו בהשראתה:

לילך

ואני, עם הפרצופונית שנעשתה בהשראתי…

פרצופונית

במהלך היום, הדר כל הזמן ניגשה לבדוק אם נשאר עוד בייגלה דגים, אמרה "אחרון ודי" ולקחה עוד קצת, אחרי דקה חזרה שוב, אמרה "אחרון ודי", ולקחה עוד קצת, וחוזר חלילה.

בייגלה דגים

בסוף, כולם היו עייפים, ואחותי הקריאה להדר ולעומר סיפור לילה טוב.

סיפור לילה טוב

אני שוב רוצה לומר תודה לכל מי שהגיע וביקר ופירגן, תבואו כל יום! (סתם, אל תבואו כל יום, נגמר לי הבייגלה)

כסאות לילך

רגיל

שני כסאות יפים ישבו להם בעליית הגג של דודה מרים במשך עשרות שנים. לא מזמן קיבלתי ממנה טלפון.

– לירון, יש לי שני כסאות של "דניש". מכירה?
– דניש? כלומר, טולמנ'ס דניש?
– בדיוק אלה. הילדים שלי לא רוצים אותם. את באה?

באה? זו שאלה בכלל? בטח שבאה! "דניש", החברה שהקימו בשנות ה-60 הזוג טולמן (לימים בעלי "טולמנ'ס"), ייבאה פריטי ריהוט מעוצבים מארצות סקנדינביה, והיא היתה קצת כמו "איקאה" של ימינו.

– נוסעים לאיקאה?!?
– לא בדיוק, מיקולה, אבל דומה. למה, אתה צריך משהו לבית?
– כן. נגמרו למיקולה הכדורי-בשר השבדיים!

בקיצור, ככה הגיעו אלי הכסאות מעליית הגג של דודה מרים. חוץ מקצת אבק, הם היו במצב מעולה:

כסאות מדודה מרים

את ההשראה לשיפוץ הכסאות קיבלתי מחברתי הטובה, מחמל נפשי, לילך. לילך, כמשתמע משמה, אוהבת – מה אוהבת, מתה – על צבע סגול. היא לובשת סגול. מתאים לה סגול. גם הספות בבית שלה סגולות. אפילו לבן שלה יש עיניים… טוב, נסחפתי, יש לו עיניים כחולות.

אגב, זה היה ממש קטע: לפני כמעט שנתיים וחצי, דקה אחרי שסיפרנו לכל החבר'ה, במסיבה אצלנו בבית, שאנחנו בהיריון, לילך ישר משכה אותי לחדר השינה ובישרה בשורה דומה. לא רק דומה, אלא אפילו זהה – אנחנו הולכות ללדת באותו יום! בסופו של דבר, הקטנצ'יק שלה יצא בדיוק שבוע לפני הדר, ובדיוק דקה לפני שלילך הייתה בטוחה שההיריון הזה יימשך עוד שנה לפחות.

להלן לילך ואני, מתפוצצות לנו יחד עם בטן של חודש שמיני:

לילך ואני

חזרה לענייננו: צבעתי את הכסאות בצבע לילך עדין, התאמתי בד פרחוני מהנחלה, וקראתי להם – איך לא – "כסאות לילך" .
כדי שיהיה אפילו עוד יותר רומנטי, מיקולה הביא אגרטל עם פרחים (יבשים, אבל לא נורא). זה מה שיצא:

lilach chair0

חפשו את "כסאות לילך" בחנות – יש שניים כאלה למכירה.

שלום שלום

רגיל

שלום שלום!

זה מיקולה.

thisismikolla

מיקולה הוא השותף הסודי שלי. מפלצתון קטן ופרוותי, שהגיע לפה השד-יודע-מאיפה, והחליט להתנחל אצלי, כנראה לתמיד. אבל אני לא מתלוננת. איכשהו, עם כל הגודל המזערי שלו, יש לו רעיונות מבריקים, פתרונות קסם לכל דבר, ומין תמימות כזאת שתמיד עושה לי מצב רוח טוב. אה, והוא גם מדבר על עצמו בגוף שלישי.

–         לא הוא לא! למה את אומרת על מיקולה דברים כאלה?
–         סליחה, חמוד, לא התכוונתי.
–         אז בסדר.

מיקולה ואני אוהבים דברים יפים: רהיטים עם אופי, כלים מיוחדים מקרמיקה, בובות קטנות ומתוקות, מתנות לעצמנו ולאנשים שאנחנו אוהבים. בקיצור, חפצים שמחממים את הלב ומשובבים את הנפש.
אנחנו אוהבים לעבוד עליהם יחד: לשפץ, לבנות, לצבוע וליצור, מכל הבא ליד ומכל הלב.

ומכאן בעצם שמו של הבלוג הזה – מיקולה!

angry mikolla

–         מיקולה, למה אתה עושה פרצוף עצוב?
–         מיקולה חשב שהבלוג הזה על שמו!
–         בטח שזה על שמך, פשוט במקרה יצא שזה גם מתאים לעוד דברים.
–         מממ… זה באמת צירוף מקרים מפליץ.
–         התכוונת "מפליא"?
–         זה לא מה שמיקולה אמר הרגע?

משפחה

ומי אני? אני לירון ורדי, יוצרת ומעצבת רב תחומית.

בקרוב אחליף קידומת ואהיה ממש זקנה (30! הו לא!). צמודה לסער, האיש שלצידי כבר כמעט 8 שנים, שהוא גם עורך הבלוג הזה (כשהוא לא עורך שלושה עיתונים…). גרה בכפר סבא (20 דקות מתל אביב בלי פקקים).
בעבר עבדתי כמעצבת אמנותית בסרטים וסדרות טלוויזיה, ובהמשך חטאתי כקופירייטרית במשרד פרסום ענק ותובעני.

ואז הגיעה הדר, התינוקת המתוקה שלי ומפלצתונית מקסימה בפני עצמה, ולימדה אותי את הדברים החשובים בחיים.
החלטתי לפתוח דף חדש, לשנות כיוון, ולעשות את מה שאני באמת אוהבת – לעבוד עם הידיים, למצוא תכלית חדשה ומרתקת לדברים ישנים, לעצב ברוח אקולוגית תוך עשיית שימוש חוזר בחומרים, וליצור כל יום משהו חדש בשבילי ובשבילכם.

בבלוג תמצאו חפצים יפים ומשמחים לבית: רהיטים שאני משפצת בסגנון וינטאג' כפרי, מוביילים ויצירות לֶבֶד, עבודות קרמיקה ופסלים. הכל מיוצר בעבודת יד ועם המון אהבה והשקעה בחומרי גלם איכותיים ובפרטים הקטנים. כל הזמן מתווספים חפצים חדשים ומרגשים – שווה לעקוב.
אני מקווה שתיהנו מהקריאה, מהיצירות, וכמובן ממעלליו של מיקולה – שבלעדיו כל זה לא היה קורה.

מיקולה ואני נשמח לשמוע מכם – גם פה בבלוג,
גם בפייסבוק,
גם במייל mikolla.blog@gmail.com
וגם בטלפון 052-4446016.