סיפרתי לכם שאני בהריון?
לא?
איך יכול להיות?!
עברו כבר כמעט תשעה חודשים!

מממ… אולי זה בגלל שבהריון הזה (בניגוד לקודם) אני קצת פחות מרגישה בהריון כי אין באזור שלי אף אחד שמטריד אותי במשפטים האלמותיים –
"מה, עוד לא ילדת?"
"אז מה, את עוד פה?"
"לא בא לך ללדת, הא?"
"היא לא רוצה לצאת כבר?"
והכי מתחכם – "השמנת!"

אנשים תמיד מרגישים שהם צריכים להגיד משהו, לא? אז זהו – שלא! אתם תעזבו את הבטן שלי בשקט ואני מבחינתי מבטיחה להתעלם ברוב טקט מהקרואסון שוקולד שאתם בדיוק תוקעים. עשינו עסק?

אבל בסיבוב הזה, כשאני הולכת לעבודה בבוקר, יש לי רק את מיקולה לידי, והוא מצידו עוד לא אמר שום דבר. נראה לי שהוא בהכחשה. ככה זה אחים גדולים 🙂

מה שכן, אם מיקולה היה אומר משהו, נראה לי שזה היה בסגנון כמה מהמשפטים החמודים האלה. השאלתי אותם מעמוד הפייסבוק המצוין שכדאי לכם להכיר – "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם".

אז נסיכה מס' 1 כבר כמעט חוגגת 4 (הדר – למי שלא מכיר), ובקרוב תצטרף למשפחתנו הקטנה נסיכה מס' 2. לרגל המאורע המרגש שינסתי מותניים, ובין שיפוץ שרפרף אחד לחידוש כסא אחר הצלחתי להשחיל כמה רכישות ויצירות לטובת יורשת העצר הבאה. כי אם אף אחד לא מתכוון לארגן לי פה מקלחת תינוק (או "בייבי שאואר" כמנהג הגויים, טפו) – אני הולכת לארגן אחת וירטואלית לעצמי!

אז מה חדש אצלנו?

סלסילת חיתולים.
החיתולים של הדר תמיד היו מונחים על השידה ואף פעם זה לא היה נראה מסודר במיוחד. אז החלטתי, ביום הסערה הכי קר של החורף, על כוס סיידר חם, לסרוג סלסילה בדיוק למטרה מקודשת זו.

את הסלסילה סרגתי מחוטי טריקו בשלושה צבעים. נעזרתי בהדרכה הזאת, ושידרגתי אותה קצת על ידי שילוב השורות אחת בשנייה, פלוס תוספת פפיונים בארבעת הפינות.

אבל דבר אחד אני חייבת להבין: חיתולי ניובורן זה באמת כזה דבר פצפון?

נעליים.
מכירים את המשפט "A girl can never have too many shoes"? אז יופי. הילדה עוד לא נולדה, אפילו שם עוד אין לה, אבל נעליים חדשות יש בשפע. למבחר דאגו דודה יעל ג., שהביאה משלוחה של נעלי בית מתוקות מניו-יורק (אחד לקטנה ואחד לגדולה, בכל זאת אסור לקפח):

ודודה ניקי, שסרגה מחוטי כותנה לא זוג אחד, לא שניים, אלא שלושה (!) זוגות אולסטאר פצפונות לפי ההדרכות האלו.

החלטתי לעשות לעצמי צילומי הריון "Like mother like daughter" עם האולסטאר הזעירות. ולא, זה שאני בקרוב אמא ל-2 לא אומר שאסור שיהיה לי פטיש לסניקרס! (במיוחד מגניבים כאלה שיש רק בלונדון)

בגדים.
אז מצד אחד, יש לי בבטן עוד בת ולא בן, מה שאומר שלכאורה אין לי סיבה לקנות בגדים. מצד שני, הדר נולדה בקיץ וזאת תיוולד בחורף (גם כן חורף) – כלומר סיבה מצוינת לשופינג! אז גייסתי את דודה יעל ב. ואת סבא כדי להביא לי חבילת אוברולים קטנטנים מקרטרס ניו יורק, ואני עצמי שמתי פעמיי לחנות צ'ילדרנז פלייס הקרובה לביתי ויצאתי עם שמלה וחולצה לאחות הגדולה (שוחד לקראת האחות הקטנה), וכן השלל הבא מהפליז הכי נעים בעולם, וכיסויי ידיים בילט-אין בשרוולים שהזכירו לי משום מה כותונת משוגעים (אבל זאת רק אני):

חוץ מזה, יש להם כל כך הרבה חליפות הורסות למסיבת בריתה, כך שהפאשניסטה לעתיד יכולה ממש לצאת מהבטן ישירות לטוטאל לוק מלא בדיטיילים מושקעים, כולל נעליים (טוב די, יש לי מספיק). ועוד חוץ מזה, שיש להם עכשיו 50%-70% הנחה על מגוון פריטים מקולקציית החורף (שווה) ואפילו פריטים ב-9.90 ₪ (שווה מאוד).

פרוייקטים עתידיים.

אז ככה נראית רשימת המשימות שלי לקראת הלידה:
עריסה – יש
תיק לבית היולדות – יש
בגדים אחרי כביסה ומסודרים יפה במגירות – יש
פלייליסט של שירים מרגיעים – יש
פוסט בבלוג – יש
סבא וסבתא, גיסים וחברים בהיכון – יש
צירים – אין!

נראה לי שכל מה שנשאר הוא פשוט לחכות שהפלא יצא לאוויר העולם בזמן הכי מתאים והכי נכון… ואחרי שזה יקרה, אני מבטיחה להכין לה נחשוש כזה כמו שהכנתי לאחותה הגדולה –

וגם מובייל שם כזה, כי ברור שעם הגנים במשפחה שלנו היא תצא מהבטן וישר תדע לקרוא אנגלית –

ואיזה שם יהיה כתוב שם אתם שואלים? האמת שאנחנו בעצמנו עוד לא יודעים… זה בטוח יהיה שם מהטבע, צריך להתחבר ל"הדר", בלי ח' ולא שם לועזי. תכתבו לי הצעות!

ומשהו מתוק לסיום:

 אני שמחה לבשר לכם כי חגיגות היומולדת של הדר, עליהן כתבתי בשבוע שעבר, הסתיימו, וחזרנו לשגרה. עכשיו, כל פעם שמישהו שואל אותה בת כמה היא, או מתי היה לה יומולדת, היא אומרת "נגמר לי היומולדת!". תכל'ס, לחגוג שלוש מסיבות יומולדת אחת אחרי השנייה, בשביל זאטוטה בת שנתיים, זה די מעייף… למרות שכל התפקיד שלה בהילולה הזאת היה להיות חמודה ולפתוח מתנות.

 ואני?
סגרתי את הקונדיטוריה הזמנית, וחזרתי לעבודה.

באחד הימים, מיקולה מצא על שולחן העבודה שלי את אותיות הלֶבֶד האלו:

במשך יום שלם הוא ניסה להוציא ממני למה הכנתי אותן ומה לעזאזל כתוב פה. כל ניסיונותיי להסביר לו שזו הפתעה, ושברור לי שברגע שאגלה לו הוא ישר ירוץ ויספר לכולם, עלו בתוהו.

 

בהתחלה, הוא ניסה לבקש יפה.

דגדגתי אותו, שיפסיק להציק לי. זה לא עזר. הוא המשיך ללחוץ.

עמדתי בסירובי. הוא נקט בגישה מאיימת.

אני מודה שקפצתי לרגע, אבל סתם כי הייתה דפיקה בדלת. זה היה הדוור.

כשחזרתי, מיקולה היה מוטל על הרצפה, ולידו הכיתוב הבא:

–         מיקולה, קום מהרצפה, אני יודעת שאתה סתם עושה את עצמך.
–         (אין תגובה)
–         מיקולה… לפחות תעצור את הנשימה, כדי שזה ייראה יותר אמין.
–         (אין תגובה)
–         רוצה שאני אגלה לך מה כתוב פה?
–         כן!!!

סידרתי מחדש את האותיות, בסדר הנכון.

מיקולה חייך. הוא מכיר היטב את כל השמות האלה, כי הם שייכים לכמה ילדים חמודים ומיוחדים ששנינו מאוד אוהבים: יולי ז., עידו מ., יונתן ש., איתמר ל., ומאיה ג..

את האותיות, הסברתי למיקולה, אתלה על ענף עץ, וכל ילד יקבל השנה ליום הולדתו מובייל עם שמו,  בדיוק כמו המובייל הזה שהכנתי ליאיר:

רוצים גם? חפשו "מובייל שם" בחנות.

נפגש בשמחות!