תגית: וינטג'

חנות הרהיטים של יעל

רגיל

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל במחוזותינו, חודש מאי הוא כנראה "חודש ימי ההולדת" הבלתי-מעורער. רק מלחשוב על כל האנשים הנפלאים שחוגגים בחודש הזה נהיית לי סחרחורת, שאני חייבת לשבת רגע עם כוס מים קרים לפני שאני בודקת את חשבון הבנק שלי.

אני רק אתן לכם טעימה כדי שתבינו כמה נשים מיוחדות חוגגות החודש.

אמא שלי המדהימה בעולם
אחותי היחידה וההורסת
הבת שלי מחמל נפשי
גיסתי המהממת ביותר

ויעל – החברה הכי טובה EVER! שחוגגת יומולדת ממש ברגעים אלה ושעליה רציתי לספר לכם היום.

946626_10151926707007738_1578741297_n

התמונה כאן למטה היא כנראה התמונה הכי מוקדמת שלנו יחד. נשים בהריון ובעלי קוצב לב – מומלץ להימנע!
מדובר פה במדורת ל"ג בעומר שהתרחשה אי שם בשנות ה-90. לי היה גשר וליעל היה שיער קצר, ושתינו ללא ספק התלבשנו גרוע בכל קנה מידה אופנתי.

photo

עכשיו, אחרי שהתאוששתם מההלם, הנה כמה דברים שלא ידעתם על יעל ושלא העזתם לשאול.

ליעל היתה תקופה לא קצרה בכלל של קרחות. אחרי כל תספורת, אני הייתי מקבלת ראשונה את הזכות לעשות לה ספיחס על הקוצים.

100-0004_IMG

יעל יכולה להרים אפילו אנשים עם עצמות כבדות כמו שלי (הזוג ברקע, אם אתם קוראים את זה, אנא הזדהו).

photo 1

יעל היא בעצם קאוגירל במסווה של בחורה רגילה לחלוטין (צולם לפני שהסוסים התחילו לזוז).

photo 2

ליעל יש שני מתכונים שאני בשום אופן לא מצליחה להחליט מה מביניהם יותר טעים – סלט חמוציות אלוהי או קאפקייקס נוטלה מושחתים – אז היא תמיד חוסכת לי את ההתלבטות ומביאה את שניהם.

10314664_10152406116253158_2658684890755902563_n

ליעל יש כלבה מצחיקה ומטורפת בשם מיקה, שתעשה הכל (הכל) בשביל חטיף לכלבים.

858680_10152818154787738_8900796230671233540_o

היא אפילו הכינה בובה בדמותה בסדנת הלבד שלי!

DSC_0816

ותמיד כשיש לאחת מאיתנו יומולדת, השנייה מזמינה אותה לסושי ב"Moon". באיזשהו שלב הבנו שזה קצת טיפשי, אז מעכשיו כל אחת משלמת על עצמה.

1533805_10152747371417738_212757992_n

– לירון, את חושבת שיעל תסכים לצאת עם מיקולה?
– אם תתאמץ מאוד, מיקולה, נראה לי שיש לך סיכוי. בחורה כזאת לא רואים כל יום.
– ואיפה היא גרה?
– ובכן, בשביל זה תצטרך להגיע עד נתניה.
– נתניה?! למה נתניה?
– למה לא? זו עיר עם יתרונות ברורים.
– מממ…
– יש שם חנייה!

אבל יש יתרון הרבה יותר ברור. נתניה היא ללא ספק עיר המציאות של ישראל. כשאמרתי את זה, יעל ענתה לי:

קראו לה בהרבה שמות – עיר הפשע של ישראל, הריביירה של ישראל, העיר הצרפתית הראשונה בישראל – אבל עוד לא קראו לה עיר המציאות של ישראל.

אבל מה, עם המציאוּת, כלומר – עם המציאוֺת, אין להתווכח.

לא פעם ולא פעמיים קיבלתי מיעל טלפון בהול, בדרך כלל בשמונה לפנות בוקר, לגבי רהיט נטוש כזה או אחר, שיש להצילו במיידי, ולרוב נעניתי בחיוב. לא תאמינו, אבל יעל כבר מצאה לי (בנתניה, כן):
כורסה קטנה
כורסה גדולה
שולחן סלון
מסגרת לתמונה
ושרפרף (עם בולי מס מותרות מקוריים!)

ואלה רק הדברים שאשכרה לקחתי!

אז אחרי שיעל סיפקה לי חומרי גלם לשנה, החלטתי לגשת למלאכה ולהתחיל לעבוד על זה. התחלתי בכורסה הקטנה. הנה תמונות ה"יש פוטנציאל" שלה:

DSC_0700 DSC_0702 DSC_0705

אז התחלתי לשייף, ומתחת נגלה עץ יפה וחזק ונעים, שביטל לי מיד את התוכניות להחביא אותו מתחת לצבע שמנת.

DSC_0355

השארתי את העץ, צבעתי בלכה בצבע דבש וריפדתי בבד מטריף מ"דנדו". התוצאה לפניכם.

כורסה אחרי DSC_0801_ DSC_0802_

נכון יפה?
אם בא לכם על הכורסה הזאת, היא כאן בחנות, ואם אתם חברים של יעל, אתם מקבלים אותה בהנחה רצינית, כדי שיישאר לכם עודף לקנות ליעל מתנה שווה 🙂

ולך יעל אהובתי, שתמיד נשאר החברות הכי טובות, כמו שרק אנחנו יודעות! נשיקות וחיבוקים – בדייט שלנו הערב 🙂

מודעות פרסומת

כל מיני שופינג

רגיל

אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלי הוא העניין הזה של השופינג.
אתם בטח מבינים כמה נורא זה שכל כמה זמן אני נאלצת לצאת לעיר, לקנות כל מיני חומרי יצירה מעניינים וחדשים, ללטף בדים, להריח עצים מנוסרים, לבחור רהיטים ולהסתובב בשמש עמוסת שקיות כאחרונת עקרות הבית עם הבעל העשיר שמטיילות כל היום בחנויות.

ההבדל היחיד הוא שהשקיות שלי הן בדרך כלל מחנויות של חומרי בניין.

רשימת קניות סטנדרטית שלי נראית ככה:
ברגים 5X40
נייר 0
פריימר
מברשת ספוג
סט מפתחות אלן
סיכות

האמת שהחבר'ה בחנות לחומרי בניין כבר מכירים אותי, למרות שעדיין יש שם מוכר אחד שכל פעם אומר שעדיף שאני אביא את בעלי כדי שהוא יבחר.

אבל לפעמים, בין פטיש למסמר, יוצא לי להגיע לחנויות  שכל כך כיף בהן, שאפשר להסתובב שם שעות ולהתלבט, בין צבע כזה לצבע כזה, בין דוגמה כזאת לאחרת, בין שולחן לכסא. רציתי להכיר לכם כמה כאלו.

מ-ל-א צבעים
לצפוניים שבינינו, או סתם למשקיענים שמוכנים לנסוע עד קיבוץ אפק, מחכה לכם בין העצים ביתן קיבוץ שנראה מאוד לא מפתה מבחוץ, אבל כשנכנסים פנימה, מתגלה עולם שלם של צבעים. קוראים לזה "חיננית", ויש כאן חוטי טריקו לסריגה בכל הגוונים והמרקמים שאפשר לחלום עליהם.

Picture 1201

אני מצאתי כאן חוטי לייקרה וורודים ומושלמים לתחפושת נסיכה של הדר (הדרכה בקרוב), ואחרי שסיימתי לסרוג לה כתר ושרביט, כבר הייתי בשוונג והתחלתי סלסלה. או שטיח. נראה איך יבוא לי להמשיך את זה…

DSC_0215

מ-ל-א מתיקות
מסתבר שקיבוץ אפק הוא לא סתם כמה בניינים נידחים אי שם בפרברי הקריות. כשיצאתי מחיננית, ראיתי שלט ששלח אותי לחנות יד שנייה בשם "הקרוואן". אצל מלכה החמודה, בעלת החנות, תוכלו למצוא בגדי וינטג' מקסימים, ועם התפאורה הקיבוצית מסביב זה מסתדר מצוין ברוח העלייה השנייה. אבל בעצם, רציתי לכתוב דווקא על הדוכן הקטן שמלכה מארחת בשבתות – הדוכן של ציפי, בו ציפי מוכרת בצניעות ובנועם בובות נפלאות ונוסטלגיות מעשה ידיה להתפאר: בובות מגרביים צבעוניים ובובות ליצן שמציצות מתוך קונוסים (יש לזה שם? מי יודע? ציפי קוראת לזה "טו טו").

Picture 1205 Picture 1206 Picture 1204

 לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי לבת שלי את הליצן הזה. או שאולי קניתי אותו לעצמי, גם זאת אפשרות.

DSC_0218

 מ-ל-א רהיטים
לתת למישהי כמוני להסתובב בחנות של רהיטי וינטג', כשכל שידה או שולחן מתחננים אלי שאקנה אותם ואשפץ אותם ואשים אותם במקום של כבוד בבית שלי, זה כבר ממש גובל בהתעללות. וכשכל הדברים אפילו לא יקרים במיוחד, קיימת סכנה ממשית שכל הסטודיו שלי (שמלא גם ככה ברהיטים לפני או אחרי שיפוץ) – יעלה על גדותיו. ב"דנדש" שמול קניון איילון מביאים כל שבוע 2 משאיות מלאות ברהיטים מכל העולם, ולכן כל פעם שתגיעו לשם – יהיו דברים חדשים. אבל כדאי להזדרז, כי באותה מהירות שזה מגיע, זה נחטף.

Picture 1034 Picture 1035 Picture 1037

הסקרטר המהמם הזה שלמעלה, למשל, היה יכול להיות שלי אילולא (נחשו את התשובה הנכונה):

1. מחירו האסטרונומי
2. צורתו המשעממת
3. הלקוחה החוצפנית שבאה שנייה לפני והכריזה עליו בעלות, ואם אני אתפוס אותה בסמטה חשוכה היא כבר תראה מה זה לגנוב לי כזה דבר מושלם מתחת לאף

ניחשתם?

מ-ל-א סרטים
כמו שמצאתי את "הקרוואן" ליד "חיננית", ככה בדיוק מצאתי את "אבנט" מתחת ל"דנדש". חיפשתי בדיוק סרט קישוט לכיסאות שעבדתי עליהם, ולא מצאתי משהו שאני אוהבת בשום מקום. ואז, כשנכנסתי לחנות הזאת, הרגשתי שהגעתי לגן עדן של התופרות עלי אדמות. בדים על בדים על חוטים על צמר על כפתורים וכל דבר שנפשכם חפצה לתפור או לסרוג אי פעם. כמובן שניצלתי את ההזדמנות והתחדשתי לי בבדים לריפודים מתוכננים ובפרחי סאטן לתחפושת של הדר. חוץ מזה, עמדתי בערך שעה מול הסרטים האלה עד שבחרתי סרט מתאים לכסאות.

Picture 1039

אתם בטח תוהים מה בחרתי בסוף ואיך יצאו הכסאות. אז הנה:

DSC_0219_ DSC_0227_ DSC_0229_

וקלוז אפ על בד המעצבים המיוחד:

DSC_0223_

הם כמובן למכירה בחנות שלי – כסט של ארבעה.

ביי בינתיים 🙂

הפולניות של עדי

רגיל

"הן צמד פולניות נכות. להיא נשברה הרגל, לשנייה נשברה היד. זאת שזרקה אותן אומרת שהן בנות 105 אבל סוחבות. יש לי את חלקי הגופה שלהן."

כך התחיל הרומן שלי עם הפולניות של עדי. יותר נכון, כך עדי תיארה את הפולניות שלה בפוסט פייסבוק משעשע במיוחד שנתקלתי בו במקרה. כדי שעדי חס וחלילה לא תחשוב להפטר מהפולניות שלה ולהחזיר אותן לרחוב, איפה שהשכנה שלה זרקה אותן, או יותר גרוע, לתת אותן בגרושים לאיזה פרענק מהאלטע זאכן, מיד יצרתי איתה קשר.

עדי: לירון, את תהיי מסוגלת לשפץ כזאת כורסא? היא שבורה ולא פשוטה לפי דעתי…
אני: שלחי תמונות…
עדי: תגידי יש משהו שאת לא עושה? ממתי גם כורסאות?!
אני: קודם תמונות ואז נראה!

כשהגיעו התמונות, אני יכולה להישבע שהמייל שלי פלט אנחת "אוי וויי" חלושה.

הפולניות, כלומר הכורסאות, היו בדיוק במצב שעדי תיארה אותן. מרוטות, שבורות, מתנדנדות. בדיוק כמו פולניה אחרי שנודע לה שבעלה עבר את הניתוח להסרת הגידול בערמונית בשלום.

כמובן שאחרי שהבטחתי לעדי לדאוג לפולניות שלה לפחות כמו שאני דואגת לבעלי, עשיתי לה ריגשי שהיא לא חשבה עלי מיד כשהפולניות נקרו בדרכה.

פולניה או לא?

אז זהו, תמיד חשבתי שאני לא. אבל פתאום התחלתי לשים לב שיוצאים לי מהפה משפטים שאמא שלי (שהיא בכלל לא ממוצא פולני) הייתה אומרת לי בילדותי, ושנשבעתי שאני לא אגיד, ועכשיו נו, תראו מה זה, אני אומרת אותם לבת שלי שעושה קוּנצים כל היום, ולאיש החביב שטוען בנחישות שהתחתנתי איתו לפני לא מעט שנים, רחמנא לצלן.

"אני עבדתי קשה מאוד כדי להכין לך את האוכל הזה."
"קודם תסיימי בצלחת ואז תקבלי קינוח."
"רק מלראות איך אתה לבוש נעשה לי קר!"
"אל תגיד שלא אמרתי."
"אם תקבלי מכה – אל תבואי לבכות לי."

ברגע ששמעתי את עצמי מדברת ככה, הבנתי, שלא משנה אם את במקור מלודז', קראקוב, וורשה, טריפולי, ביירות, קזבלנקה, מוסקבה, קהיר, פראג, ברלין, ברוקלין או קרית מוצקין – ברגע שאת הופכת לאמא, את אוטומטית הופכת לפולניה מן המניין. אין דרך לחמוק מזה! פשוט אין!

–          לירון, תתרכזי, הכורסאות של עדי מחכות לך לבד בחושך.
–          די, מיקולה, רק מלהסתכל עליהן אני מקבלת חלושעס.
–          אבל הבטחת לעדי לתקן אותן. את לא רוצה לאכזב אותה, נכון? אחר כך לכי תדעי מה היא תחשוב עליך.

זה היה טיעון מנצח של הידיד הפרוותי שלי, ואני שינסתי מותניי וניגשתי למלאכה. דבר ראשון היה צריך לפרק (ורצוי לשרוף באש הגיהנום) את הריפוד הישן, שהיה לא רק מלוכלך (דרעק) אלא גם מכוער וגם הכי לא שיק (דאבל דרעק). מה שכן, מתחת לריפוד חיכתה לי הפתעה:

מס מותרות

הבולים האלה, שנקראים "מס מותרות", הודבקו על רהיטים שיובאו לארץ, ככל הנראה בין השנים 1949-1954, ונחשבו "מותרות". מן הסתם, בשנים שלאחר קום המדינה, לשבת על כורסא היה באמת מוגזם, ואם אתה כבר עומד, אז תלך לעשות משהו מועיל. הגעתי למסקנה שזו בהחלט נחשבת הוכחה חותכת לפולניוּתן ו-וינטג'יותן של הכורסאות!

עכשיו, בזמן שאני עמלה על תיקון וצביעת העץ של הכורסאות, שלחתי את עדי לשופינג בנחלת בנימין. עם קצת ייעוץ טלפוני, והרבה חזון ומעוף ראויים לציון של הלקוחה שלי, היא בחרה ב"דנדו" שני בדים פסיכיים לגמרי ומתאימים עוד יותר לגמרי.

 

זה מזכיר לי בדיחה:

פולניה אחת קונה לבן שלה שתי חולצות. אחת אדומה ואחת כחולה. בשישי בערב, הבן מגיע לארוחת שבת אצל אמא, וכדי לשמח אותה, לובש את החולצה האדומה. איך שהוא נכנס, מזדעקת הפולניה ואומרת: "מה קרה?! לא אהבת את הכחולה?"

אז נכון, אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצות, ותמיד נחשוב שהמשהו השני יותר יפה, ושהבן של השכן (רופא, כן?) יותר מוצלח מהבן שלנו (תסריטאי, כן?), ותמיד נאנח ותמיד נתלונן. אבל אם לא נתלונן – כנראה שנמות, אז שוֹין.

כשנגלתה התוצאה הסופית, הדבר האחרון שאפשר להגיד היה, שעדי לא היתה מרוצה.

פולניות אחרי DSC_0114 DSC_0106 DSC_0117

היא כן אמרה שהיא היתה משתגעת יותר עם זאת עם הפסים.
פולניה או לא? 😉

************

אני רוצה להודות לחברת "פרקט בשרון" שסיפקו לי רקע מושלם לצילום הכורסאות.

וכמובן לעדי, שמעבר לזה שהיא עכשיו בעלת שתי כורסאות וינטג'יות מושלמות, היא גם בעלת המותג המתוק "תות וניל". אז אם נולד לכם איזה שמענדריק במשפחה, כדאי שתכנסו לאתר שלה ותזמינו לו מתנה מהממת, עם משלוח עד בית החולים, כדי שכל האמהות האחרות במחלקה יקנאו.

************

אתם תשאירו לי תגובות כאן למטה, כן? כמה נחמד! לא הייתם צריכים!

פרויקט ארגז צעצועים

רגיל

זוכרים את פרויקט "ארגז צעצועים" שהעליתי לפייסבוק של מיקולה? אז יש התפתחויות.

עריסה - לפני

למי שלא ראה או לא זוכר אספר, שאת העריסה הזאת הצילו בשבילי בני משפחת פלומו-שטיין מקרן רחוב. למרות המראה המיוחד שלה, היא הייתה כל כך נטושה, ובמצב צבירה (וצביעה) כל כך גרוע, שלרגע עברה לי בראש המחשבה להשליך אותה חזרה היאורה. איזה מין הורה חסר אחריות יניח את התינוק הרך שלו לישון בכזה דבר?

 – לירון, השתגעת???
– נו באמת, מיקולה, נראה לך שאני שומרת את העריסה הזאת?
– מה פתאום עריסה?
– כמו מה זה נראה לך, מיקולה?
– ארגז צעצועים כמובן.

אני באמת לא מבינה איך לא חשבתי על זה קודם. ככה הוא, מיקולה, חושב כמו ילד ולא כמו אמא. וזה לא תמיד כל כך גרוע. תכל'ס, להפוך את העריסה הזאת לארגז צעצועים יהיה הדבר הכי טוב שאי פעם יקרה לה.

כשהעליתי את התמונות של העריסה לפייסבוק, ביקשתי להתייעץ עם החברים של מיקולה באיזה צבע לצבוע אותה, וכיצד לעטר אותה. לאחר שההצעה של מיקולה (לצבוע את העריסה בלבן ולצייר אותו על כל הדפנות) נפלה מסיבות מובנות, אלה האופציות שנשארו:

ארגז צעצועים1 ארגז צעצועים3 ארגז צעצועים4 ארגז צעצועים5

וההצעה עם הכי הרבה הצבעות (ולמען ההגינות אומר שהיא הייתה גם הפייבוריטית שלי…) היא זו:

ארגז צעצועים2

יש בו משהו, בדובי הזה, מאוד תמים וילדותי, ועם זאת גם מאוד מחוספס ובוגר. הקווים שלו, המצויירים בהינף יד חופשית, זה ממש הסגנון שאני אוהבת. ביום מן הימים, כשאהיה ציירת מיוסרת שחיה בצריף עץ על צוק מעל מיצר גיברלטר, ככה בדיוק אצייר.

וחוץ מזה, שהדר חולה על דובים, כי –

  1. עם הדובי שזכינו בו בקזינו בלאס וגאס בירח הדבש, היא ישנה כל לילה. מיותר לציין שמאז שהיא נולדה, מכל הדיבורים על "חפץ מעבר", לא העזנו לכבס אותו אפילו פעם אחת (אולי הגיע הזמן באמת).

דובי דוב

  1. בסדנת הלבד הראשונה, סער הכין להדר דובי קטן כתום, אח לדובי מלאס וגאס. מאז, גם הוא הצטרף לארסנל הבובות שישנות איתה במיטה.

דובי ודובי

  1. כשהיא נוסעת לסבא וסבתא, היא לא צריכה שום צעצועים – רק לעמוד בחוץ, להצביע על דובי ענק שמשום מה מחבק מנוף של חברת בנייה כלשהי, ולצווח בהנאה: "דובי וורוד טיפס על המנוף! הוא לא יורד משם! זה הבית שלו!"

דובי על מנוף

בקיצור, דגם "דובי" נבחר ברוב קולות. אבל דבר ראשון, היה צריך להפטר משכבות הצבע העקשניות שכיסו את העריסה.

ככה זה נראה אחרי שפירקתי אותה לגורמים, ולפני השיוף:

IMG_5551

בזמן השיוף (מתה על המלטשת חסרת-הרחמים שלי):

DSC_0860

קלטתם כמה שכבות של צבע יש כאן?

DSC_0868

ואחרי השיוף, כל החלקים מוכנים יפה לצביעה מחודשת.

DSC_0870

אז מה, סגול? נכון, אני מתה על סגול בהיר, ונכון, אפילו נשאר לי עוד צבע מ"כסאות לילך", ונכון, זו תהיה ממש סגירת מעגל, מכיוון שלילך, שעל שמה הכסאות הנ"ל, הביאה לי את העריסה המדוברת. ובכל זאת, החלטתי להרגיע קצת, וללכת הפעם על צבע שמנת נייטרלי, שישתלב מצוין עם כל הצעצועים הצבעוניים שיהיו סביבו. בכל זאת, מדובר בארגז צעצועים!

הדובי, הקוביות והמילה "צַעֲצוּעִים" בפעולה:

DSC_0311 DSC_0314 DSC_0310

קצת גימורים, קצת שיפצורים, לחבר הכל ביחד, להעמיס בבובות מהאוסף הפרטי שלנו, ו-טה דה!

DSC_0372 DSC_0375 DSC_0380 DSC_0386 DSC_0382

פשוט לא להאמין כמה בובות פרווה יכולות להיות לקטנטונת אחת בת שנתיים. וזה אפילו לא הכל! אם גם לזאטוט שלכם יש כזאת כמות של צעצועים, אתם מוזמנים לחפש את הארגז הזה בחנות שלנו 🙂