"הן צמד פולניות נכות. להיא נשברה הרגל, לשנייה נשברה היד. זאת שזרקה אותן אומרת שהן בנות 105 אבל סוחבות. יש לי את חלקי הגופה שלהן."

כך התחיל הרומן שלי עם הפולניות של עדי. יותר נכון, כך עדי תיארה את הפולניות שלה בפוסט פייסבוק משעשע במיוחד שנתקלתי בו במקרה. כדי שעדי חס וחלילה לא תחשוב להפטר מהפולניות שלה ולהחזיר אותן לרחוב, איפה שהשכנה שלה זרקה אותן, או יותר גרוע, לתת אותן בגרושים לאיזה פרענק מהאלטע זאכן, מיד יצרתי איתה קשר.

עדי: לירון, את תהיי מסוגלת לשפץ כזאת כורסא? היא שבורה ולא פשוטה לפי דעתי…
אני: שלחי תמונות…
עדי: תגידי יש משהו שאת לא עושה? ממתי גם כורסאות?!
אני: קודם תמונות ואז נראה!

כשהגיעו התמונות, אני יכולה להישבע שהמייל שלי פלט אנחת "אוי וויי" חלושה.

געוואלד!

פה יש חתיכה חסרה

להיא נשברה הרגל

לשנייה נשברה היד

הפולניות, כלומר הכורסאות, היו בדיוק במצב שעדי תיארה אותן. מרוטות, שבורות, מתנדנדות. בדיוק כמו פולניה אחרי שנודע לה שבעלה עבר את הניתוח להסרת הגידול בערמונית בשלום.

כמובן שאחרי שהבטחתי לעדי לדאוג לפולניות שלה לפחות כמו שאני דואגת לבעלי, עשיתי לה ריגשי שהיא לא חשבה עלי מיד כשהפולניות נקרו בדרכה.

פולניה או לא?

אז זהו, תמיד חשבתי שאני לא. אבל פתאום התחלתי לשים לב שיוצאים לי מהפה משפטים שאמא שלי (שהיא בכלל לא ממוצא פולני) הייתה אומרת לי בילדותי, ושנשבעתי שאני לא אגיד, ועכשיו נו, תראו מה זה, אני אומרת אותם לבת שלי שעושה קוּנצים כל היום, ולאיש החביב שטוען בנחישות שהתחתנתי איתו לפני לא מעט שנים, רחמנא לצלן.

"אני עבדתי קשה מאוד כדי להכין לך את האוכל הזה."
"קודם תסיימי בצלחת ואז תקבלי קינוח."
"רק מלראות איך אתה לבוש נעשה לי קר!"
"אל תגיד שלא אמרתי."
"אם תקבלי מכה – אל תבואי לבכות לי."

ברגע ששמעתי את עצמי מדברת ככה, הבנתי, שלא משנה אם את במקור מלודז', קראקוב, וורשה, טריפולי, ביירות, קזבלנקה, מוסקבה, קהיר, פראג, ברלין, ברוקלין או קרית מוצקין – ברגע שאת הופכת לאמא, את אוטומטית הופכת לפולניה מן המניין. אין דרך לחמוק מזה! פשוט אין!

–          לירון, תתרכזי, הכורסאות של עדי מחכות לך לבד בחושך.
–          די, מיקולה, רק מלהסתכל עליהן אני מקבלת חלושעס.
–          אבל הבטחת לעדי לתקן אותן. את לא רוצה לאכזב אותה, נכון? אחר כך לכי תדעי מה היא תחשוב עליך.

זה היה טיעון מנצח של הידיד הפרוותי שלי, ואני שינסתי מותניי וניגשתי למלאכה. דבר ראשון היה צריך לפרק (ורצוי לשרוף באש הגיהנום) את הריפוד הישן, שהיה לא רק מלוכלך (דרעק) אלא גם מכוער וגם הכי לא שיק (דאבל דרעק). מה שכן, מתחת לריפוד חיכתה לי הפתעה:

הבולים האלה, שנקראים "מס מותרות", הודבקו על רהיטים שיובאו לארץ, ככל הנראה בין השנים 1949-1954, ונחשבו "מותרות". מן הסתם, בשנים שלאחר קום המדינה, לשבת על כורסא היה באמת מוגזם, ואם אתה כבר עומד, אז תלך לעשות משהו מועיל. הגעתי למסקנה שזו בהחלט נחשבת הוכחה חותכת לפולניוּתן ו-וינטג'יותן של הכורסאות!

עכשיו, בזמן שאני עמלה על תיקון וצביעת העץ של הכורסאות, שלחתי את עדי לשופינג בנחלת בנימין. עם קצת ייעוץ טלפוני, והרבה חזון ומעוף ראויים לציון של הלקוחה שלי, היא בחרה ב"דנדו" שני בדים פסיכיים לגמרי ומתאימים עוד יותר לגמרי.

פסים

סירות

זה מזכיר לי בדיחה:

פולניה אחת קונה לבן שלה שתי חולצות. אחת אדומה ואחת כחולה. בשישי בערב, הבן מגיע לארוחת שבת אצל אמא, וכדי לשמח אותה, לובש את החולצה האדומה. איך שהוא נכנס, מזדעקת הפולניה ואומרת: "מה קרה?! לא אהבת את הכחולה?"

אז נכון, אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצות, ותמיד נחשוב שהמשהו השני יותר יפה, ושהבן של השכן (רופא, כן?) יותר מוצלח מהבן שלנו (תסריטאי, כן?), ותמיד נאנח ותמיד נתלונן. אבל אם לא נתלונן – כנראה שנמות, אז שוֹין.

כשנגלתה התוצאה הסופית, הדבר האחרון שאפשר להגיד היה, שעדי לא היתה מרוצה.

היא כן אמרה שהיא היתה משתגעת יותר עם זאת עם הפסים.
פולניה או לא? 😉

************

אני רוצה להודות לחברת "פרקט בשרון" שסיפקו לי רקע מושלם לצילום הכורסאות.

וכמובן לעדי, שמעבר לזה שהיא עכשיו בעלת שתי כורסאות וינטג'יות מושלמות, היא גם בעלת המותג המתוק "תות וניל". אז אם נולד לכם איזה שמענדריק במשפחה, כדאי שתכנסו לאתר שלה ותזמינו לו מתנה מהממת, עם משלוח עד בית החולים, כדי שכל האמהות האחרות במחלקה יקנאו.

************

אתם תשאירו לי תגובות כאן למטה, כן? כמה נחמד! לא הייתם צריכים!

לשם שינוי, אני מציינת היום בבלוג יומולדת שאשכרה חל היום, ולא נזכרת בו באיחור אופנתי כמו שעשיתי עם היומולדת של הדר, או באיחור לא אופנתי (כעבור כמה חודשים), כמו שעשיתי עם היומולדת של עצמי.

אז כן, התאריך זכה להתייחסות בזמן, מה שאי אפשר להגיד על המתנה.
אבל תכף נגיע לזה.
קודם כל ילד היומולדת.

סער, האיש שאיתי כבר 12 שנה (באופן לא רשמי) ו-5.5 שנים (מאז הטבעת). סער, אהבת חיי, מוֹן שֶרִי, מִי אָמוֹר, מַיינֶה לִיבֶּה, חוגג היום 33 שנים מעוררות השראה וגאווה.

שימו קצת סטינג ברקע ותמשיכו לקרוא…

בימים שהוא לא עורך את עיתוני רשת "המקומון", או כותב ביקורות סרטים, או משתעשע בשפה העברית בחידודי לשון, הוא מתפקד בהצלחה יתרה כבן זוג ופרטנר אוהב ומפרגן, כחבר אמיתי וכאבא עדין ונפלא. אם אתם עדיין לא חברים שלו בפייסבוק, אתם מוזמנים להיות (אם אתם חולקים כמה חברים משותפים איתו – ואתם חולקים, תאמינו לי – יש אפילו סיכוי שהוא יאשר אתכם תוך 13 שניות).

בשנה שעברה, כשדיסקסנו מה הוא רוצה ליומולדת, הוא ביקש שאשפץ לו את המשרד.

–          כן כן כן! אקסטרים מייקאובר!
–          מיקולה, תרגע, אנחנו לא בערוץ בית פלוס פה.
–          לירון תקשיבי למיקולה ותקשיבי טוב: אנחנו מחליפים את כל החלונות לפרופיל בלגי, את השולחן לפלטת עץ אלון מבוקע, עושים קיר בריקים, פרקט אגוז אמריקאי, מוסיפים אח גחלים עם ספה של האחים קמפנה, 2 כסאות איימס וראש של אייל צפון על הקיר.

אחרי שנרגעתי קצת מהתוכניות המפורטות של מיקולה, הסברתי לו בעדינות שמדובר במשרד של בערך 10 מ"ר, ולא במלון סקי בהרי טירול. ואז הראיתי לו את התמונות:

עכשיו תגידו לי, ככה יאה לעורך בכיר ברשת המקומונים הגדולה של אזור המרכז?
נכון שלא?
מזל שיש לו אותי ואת מיקולה לעשות פה קצת סדר.

אחרי שמיקולה הפנים שתוכנית ריאליטי לא תהיה פה, ואחרי שאני הבנתי שלצבוע את כל הקירות בפוקסיה לא יאשרו לנו במחלקת הלוגיסטיקה, החלטנו 2 החלטות עיצוביות:

1. צבעי הירוק דשא/ירוק ניאון של החלונות לא הולכים לשום מקום, ולכן נזרום איתם ונהפוך אותם למוטיב מרכזי. If you can't beat them, join them.
2. מכיוון ששולחן אלון מבוקע, ספה של קמפנה וכסאות איימס הם לא בתקציב כרגע, נשאר עם הריהוט המשרדי הקיים ונתרכז בפרטים הקטנים, שעבורם נבחר הצבע הצהוב.

התחלתי עם סידור מחדש של החדר. כוננית הפורמייקה הכעורה התהפכה על צידה, נצבעה בגוונים הירוקים של החדר, והתקשטה בתמונות משפחתיות, שעד כה היו מודבקות בסלוטייפ על הקיר ועכשיו זכו למסגרות תואמות.

הארונית, שחסמה את הגישה לשולחן, הוזזה למקום אחר בו היא לא חוסמת את המעבר, וזכתה לאקססוריז משלה – קערת אצטרובלים שנצבעו בצהוב, מונית ניו-יורקית קטנה ומחזיק כרטיסי ביקור מקרמיקה שהכנתי.

לקיר הענק והריק היו לנו תוכניות חשובות. כלומר, לסער הייתה תוכנית לתלות שם פוסטרים של סרטים, כאחרון הטינאייג'רים, ולי היתה תוכנית לתלות שם משהו קצת יותר הולם לגיל ולמעמד. בסוף התפשרנו על שערי מקומונים, שסער בחר מביניהם את האהובים עליו במיוחד, ואני הדבקתי על קנבסים צבועים בגווני ירוק.

גייסתי את סער לעזרה. את השולחן סידרנו מחדש, את הכבלים שהיו תלויים על הקיר ברישול הצמדנו לפאנלים, את לוח השעם החום המשעמם צבענו בצהוב, ואת כלי הכתיבה שהיו פזורים על השולחן אספנו לכלים צהובים (את המגש בצורת סמיילי הכנתי במיוחד לשם כך מקרמיקה).

סיימנו הכל ממש עד היומולדת. לא בדיוק היומולדת הרלוונטי, אלא שנה אחרי, אבל בגילאים כאלה – מי סופר…?

מזל טוב סערק'ה 🙂

הבטחתי או לא הבטחתי הדרכה לעוגת בצק סוכר?
הבטחתי.
וממש השתדלתי לקיים.

הבעיה היחידה היא (חוץ מהעובדה שעברו כך וכך חודשים מהיומולדת של הדר, בה הכנתי לראשונה את העוגה הזאת) שעם יצור כמו מיקולה, אסור להשאיר עוגה ללא השגחה, אפילו לא לחמש דקות. הלכתי לרגע, ותראו מה קרה פה!

– מיקולה, לא ראית במקרה עוגה של מגי סימפסון על השיש, נכון?
– אה אה.
– אז אם כך, בטח אין לך מושג מה קרה לעוגה.
– פָּה פָּפָּה פָּאפּוּפָּה?
– אני לא מבינה מה אתה אומר. יכול להיות שהפה שלך מלא בעוגה שהרגע הכנתי?

ידעתי, ידעתי שזה יקרה. ובגלל שידעתי, צילמתי את העוגה מבעוד מועד, כולל כל שלבי ההכנה.

את העוגה הכנתי כאמור לקטנטונת השובבה שלי, בדמות פרצופה החמדמד של מגי סימפסון – גם בגלל שהדר ממש אוהבת לשחק עם בובת מגי סימפסון שלה, וגם בגלל ששתיהן די דומות אחת לשנייה.

החלטתי לאתגר את עצמי ולקפוץ למי הסוכר. בעצם בצק סוכר זה קצת כמו פיסול. צריך לחשוב מראש מה רוצים להכין, ולפרק את הרעיון לגורמים ולצבעים.

אבל דבר ראשון, צריך להכין עוגה. לקחתי את המתכון הזה של קארין גורן לעוגה כושית, בו השתמשתי גם כדי להכין את העוגות בגביעי גלידה ליומולדת של הדר בגן. האמת, שהעוגה יצאה קצת נמוכה. אם יש לכם מתכון מנצח לעוגת שוקולד או עוגה בחושה אחרת שאתם אוהבים, וגם יוצאת גבוהה – לכו עליו.

בפועל זה לא היה כל כך נורא, כי בצק הסוכר הוסיף קצת גובה, וחוץ מזה, מי בכלל יכול לאכול כל כך הרבה מתוק?!

(רמז: אני)

אחרי שמכינים את העוגה, חותכים את השוליים בצורת שפיצים, כדי שתיראה כמו הראש של מגי. את כל זה עשיתי על כשהעוגה מונחת על מגש, כדי שאחר כך יהיה לי קל לשאת אותה בעודי בורחת מילדים זללנים ותאבי-גלוקוז.

השלב הבא הוא למרוח על כל שטח הפנים של העוגה (גם בצדדים) ממרח כלשהו, שישמש כדבק בין העוגה ובין בצק הסוכר. עדיף שהממרח לא יהיה משהו שדורש קירור, כי בצק סוכר ומקרר לא הולכים יחד. אני מרחתי ממרח שוקולד השחר (אם אתם ממחנה נוטלה – תצאו מפה מיד!).

הדר מאוד רצתה לעזור עם העוגה (כלומר לתקוע בפנים אצבעות ולעשות חורים קטנים). תחשבו מה זה היה גם לצלם, גם להשגיח שהיא לא תיגע בכלום, גם להתאפק לא לאכול מזה בעצמי וגם לוודא שהיא לא קופצת באנג'י מהשיש. אותי למועצה לשלום הילד!

עכשיו מגיע החלק הכיפי – טעימות! כלומר, עיבוד בצק הסוכר, שכולל בין לבין טעימות (בקרת איכות, כן?).

את הבצק הלבן שהיה לי צבעתי בעזרת צבע מאכל ייעודי – מטפטפים כמה טיפות ולשים את הבצק על משטח מקומח טוב-טוב בקורנפלור, עד שהבצק נצבע בצבע באופן אחיד. אופציה נוספת היא כמובן לקנות בצק בצבע הרצוי.

מרדדים את הבצק בעזרת מערוך, ופורשים על העוגה. מהדקים לעוגה בעזרת "מחליק", וחותכים את הקצוות שמסביב בסכין חד. ככה זה נראה בסוף.

עכשיו הגענו לשלב הפיסול. בצק סוכר, כמו חימר, כיף לעבד בידיים. אי אפשר למרוח אותו כמו חימר, אבל כן מדביקים אותו אחד לשני כמו חימר. הכנתי משולשים קטנים צהובים בשביל הקוצים של מגי, כדור צהוב לאף ושני כדורים צהובים עם שקע לאוזניים, עיגול+טבעת אדומים בשביל המוצץ, עיגולים לבנים לעיניים וסרט תכלת לשיער. סער עזר לי מאוד והכין את האישונים והריסים של מגי מבצק שחור – מוטוריקה עדינה לתפארת.

ו… זהו, העוגה מוכנה. אני הולכת לשנייה, תשגיחו עליה בשבילי?

מזל טוב נסיכה.

–          מיקולה, תאר לך שהיית עכשיו בן עשר.
–          כן! מיקולה ממש אבל ממש רוצה להיות בן עשר.
–          ברור, כי אם היית בן עשר היית בוגר, מנוסה, עשיר בחוויות ומוכר בכל האינטרנט.
–          לא בגלל זה. אם מיקולה היה בן עשר היית כבר קונה לו אייפון!

קולטים? אני מנסה לנהל שיחה פילוסופית, ולמפלצתון הזה יש רק מתנות בראש.
ולמה בכלל התחלתי עם זה? כי הפוסט של היום מוקדש כולו למישהי מיוחדת שחוגגת עשר שנים תמימות לשני הבלוגים השווים שלה. בסוף הפוסט אפילו מחכה לה הפתעה. אני גאה להציג את פרוייקט:

לחצו על התמונה כדי לקרוא עוד על הפרוייקט

אם יצא לכם אי פעם לקרוא את הבלוג פשוט מבשלת, ולשאוב משם רעיונות למתכונים מעניינים (ולאחרונה באוריינטציה טבעונית…), או את הבלוג האישי-משפחתי-גיקי עפיפונים, ולהכנס לעולמה של אמא-מחוננת-לילד-מחונן, אז בטח יצא לכם להכיר את רחלי. ואם לא, אז אתם הולכים להכיר אותה עכשיו.

 זאת רחלי.

לא ברור לי איך היא מצליחה להתמיד ככה, אבל מזה עשר שנים (10!!!) שרחלי כותבת שני (2!!!) בלוגים, ומתחזקת קהילת מעריצים וקוראים לא קטנה בכלל. מלכה או לא?
חגיגות העשור האלה גרמו לי לחשוב מה יהיה עם הבלוג שלי ועם מיקולה כשהוא יחגוג עשר שנים. חוץ מזה שהוא ירצה אייפון כמובן.

 את רחלי הכרתי כשהיא באה אלי לסדנת לֶבֶד, והכינה לבנים שלה את האנגרי בירד החמוד הזה.

 בסדנה דיברנו על בישולים, ילדים, פייסבוק, יצירה ועוד ועוד, וגילינו שיש לנו המון נושאי עניין משותפים. מאז אנחנו נפגשות בערך כל יום-כל היום בפייסבוק, קוראות אחת את השנייה וגם נפגשות מדי פעם.

 הנושא אולי הכי חשוב שגיליתי שמשותף לנו הוא האהבה לממלכה המאוחדת, ובעיקר לבירתה לונדון. אם יש עיר בעולם שעכשיו (עכשיו! עם הפיג'מה) הייתי עוברת לגור בה, זו לונדון. שתי הלהקות האהובות עלי הן הביטלס וקולדפליי. בכלל, היה הרבה יותר מוצלח אם המנדט הבריטי היה נשאר כאן בארץ, ורצוי לעד. כולם פה היו הרבה יותר מנומסים.

פעם אפילו הייתי חולמת על דוכס בריטי עם מבטא של קולין פירת', שידהר לעברי על סוס לבן, ירים אותי בזרועותיו (תוך כדי דהירה), יקח אותי לארמונו שבעיירה קנטרברי, יישא אותי לאישה בטקס מלכותי, ומשם נמשיך לחיים משותפים בדירתו השיקית שבשכונת נוטינג היל המגניבה שבלונדון. זה לא קרה. לא שאני מתלוננת, אבל רק לשם הסיכוי שזה יקרה, קניתי לי כרטיס טיסה לדצמבר, וזאת תהיה לי הפעם השלישית בעיר היפה בעולם. טוב, נו, כנראה שזה לא יקרה העניין עם הדוכס. גם סער בא איתי.

 
קצת מזכרות מהטיול הקודם ב-2003

ולמה אני חופרת לכם על לונדון? כי במסגרת הפרוייקט של רחלי, בחרתי לי פוסט אחד להשראה מתוך הבלוג שלה, וכחובבת בריטניה מושבעת, איך יכולתי לבחור פוסט אחר מאשר מסיבה בריטית לכבוד ה-Diamond Jubilee של המלכה אליזבת'? בפוסט הזה מסופר על חגיגות שישים שנות מלכות למלכה אליזבת' (60!!!). רחלי לא הסתפקה בלקרוא על החגיגות באינטרנט, והחליטה לעשות מסיבה משלה. בפוסט הזה, רחלי גם מפליאה בכישורי הבישול שלה, וגם מתהדרת ביכולות הפקת אירועי הקונספט שלה, והפעם בסגנון בריטי, אלא מה?

 כל הכחול/אדום/לבן הזה סחרר אותי (לטובה). בסוף, לאחר סיעור מוחין עם עצמי, יצא שאני + רחלי + בריטניה + יצירה + האייפון של מיקולה, הולידו את זה:

 מה זה? זה קאבר (כיסוי, למתקשים) לסמסונג גלקסי S2, שרקמתי עליו את דגל בריטניה ברקמת איקסים הכה-טרנדית, מתנה לרחלי ולטלפון שלה!

–          לירון, את רצינית?
–          מה, מיקולה, לא אהבת?
–          מיקולה אהב. למרות שהיה עדיף שיהיה לה אייפון. אבל אף אחד לא מושלם.
–          אז מה הבעיה?
–          את באמת הולכת לתת לה את הכיסוי הזה מתנה?
–          למה לא?
–          כשהיא מפרסמת מתכון בבלוג שלה, היא גם מבשלת לך אותו???
–          אמממ. לא.
–          יפה. שתרקום לבד!

בסוף התפשרנו שנשאל את רחלי מה היא מעדיפה – את הקאבר המוכן, או קיט (ערכה, למתקשים) שמכיל קאבר מחורר, הוראות הדרכה לרקמת איקסים של דגל בריטניה, מחט וחוטים בצבעים מתאימים – כדי שתוכל לבלות אחה"צ נינוח של תרפיה ברקמה, תוך שתיית תה מספלי חרסינה עדינים. אז רחלי, מה את מעדיפה?

אגב, גם אתם יכולים לרקום לעצמכם קאבר של דגל בריטניה. או של דגל ערב הסעודית, או ווטאבר, מה שעושה לכם את זה. בעצם, אתם יכולים לרקום כמעט כל איור שתמצאו בגוגל. בואו לראות איך עושים את זה עם הקיט שלנו.

אני בינתיים הולכת לתכנן את הגיחה הבאה ללונדון, ולמצוא את כל המקומות הכי מיוחדים – כדי לשתף אתכם בהם, כמובן, כשאחזור. זה הולך להיות עוד שלושה חודשים, אז כדאי שתירשמו לעדכונים מהבלוג כדי שלא תפספסו (נרשמים עם המייל בעמודה שבצד שמאל של האתר). יש למה לחכות 🙂

סוכות אף פעם לא היה החג החביב עלי כילדה. מילא חנוכה (יש דמי חנוכה), מילא פורים (יש לי יומולדת + דמי פורים), מילא פסח (מי שמוצא את האפיקומן מקבל שלישיית גרביים). אבל סוכות? נו, יאללה, אז מישהו מהוועד בנה סוכה בדשא, מישהו אחר קישט אותה בקישוטים מנצנצים, ועל לשבת בה בכלל לא היה מה לדבר מרוב יתושים.

אבל מאז שמיקולה הגיע לעולם, והתחלתי לעסוק באופן רציני בעיצוב, שיפוץ ו"עשה זאת בעצמך", פתאום סוכות קיבל משמעות חדשה.

פתאום הבנתי.
הבנתי שסוכות הוא החג המושלם שלנו, ה-DIYers (אנשי ה"עשה זאת בעצמך"). ואפילו השיר של סוכות מוכיח את זה, בגדול:

פטיש, מסמר
ניקח מהר.
סוכה לבנות,
בנים ובנות.

קרשים ניקח
וענפים לסכך
קשט הגג
לכבוד החג.

פטיש, מסמר – מילים: עמנואל הרוסי, לחן: נחום נרדי

אז מפוסט שהתכוון להיות הדרכה קטנה לקישוטי סוכה, פתאום נהייתה לי הפקה שלמה של סוכה מעוצבת ומושקעת – קצת אקולוגית, קצת יפנית, קצת מנוקדת, והכי חשוב – עשירה בצבעוניות של תכלת וורוד, שהוא שילוב שאני אוהבת במיוחד.

ומכיוון שאין לנו הרבה זמן, ויש לי הרבה מה להגיד, כדאי שנתחיל.

–          טוב, מיקולה, תתחיל לגזור עיתונים.
–          בשביל מה?
–          בשביל שרשראות לסוכה כמובן.
–          לירון, עיתונים זה פאסה.
–          אז אולי נקנה את הדפים המעוצבים האלה משני הצדדים, שכבר גזורים מראש לרצועות?
–          לירון, מה זאת העצלנות הזאת? זה חג של יהודים או נופש בקאריביים?
–          אז מה אתה מציע?
–          אם כבר את משתמשת בנייר – אז לפחות תמחזרי!

וכך נולדה לה הפרפראזה האקולוגית על שרשראות הסוכה המסורתיות, שהכנו אני ומיקולה מגלילי נייר טואלט (תתחילו לשמור כבר מעכשיו + לאסוף מהשכנים), ומ-וושי טייפ.

מה זה וושי טייפ?
מה זה וושי טייפ??? סירייסלי? וושי טייפ, למי שעוד לא קלט את הטרנד ההיסטרי הזה, הוא מין סלוטייפ יפני שעשוי מנייר דקיק ודביק, בא באינסוף דגמים וצבעים, אפשר להדביק ולהוריד אותו כמה שרוצים ואפילו לקרוע אותו באצבעות. יש אינספור דברים שאפשר לעשות עם הכיף הזה.

אז מה אתם צריכים?

נתחיל בלמעוך קצת את גליל נייר הטואלט (בטח כבר עשיתם את זה כשהיה לכם משעמם בשירותים), ולסמן עליו סימונים בעפרון כל 1.6 ס"מ, פלוס מינוס בנקודות 1.6, 3.2, 4.8, 6.4 ו-8 ס"מ.

נגזור רצועות לרוחב הגליל לפי הסימונים. מכל גליל נקבל 6 טבעות.

כל טבעת נגזור בקצה אחד של המעיכה על מנת לפתוח אותה. נכון, צדקתם, את הטבעת הראשונה לא צריך לגזור.

עכשיו תגזרו מ-ל-א כאלה.

הגענו למלאכת השידוך: נשחיל את הטבעות אחת בשנייה, ונשדך את הקצוות באמצע.

ופה מתחיל החלק הכיפי: וושי טייפ! נדביק את הוושי במרכז כל טבעת, ואם הייתם מדוייקים עם תכנית השידוכים, הוושי יכסה את הסיכות.

טה-דאם! שרשרת אקולוגית מוכנה!

לקחתי שני גלילים שנשארו לי, גזרתי אותם לאורך והלבשתי אותם על בקבוק זכוכית שקוף. כרכתי מסביב וושי טייפ וניירות קרפ בוורוד ותכלת, קשרתי חוטי רפייה, והופה! ואזה ללולב, ערבה והדסים!

נכון, המהדרין יצקצקו בלשונם ויגידו שמה פתאום ואזה, הרי צריך לאגוד אותם ב"קוישיקלך", שזה בעצם אחד מעלי הלולב שכורכים מסביב לכל הענפים (קראתי בוויקיפדיה). אבל פה לא במצוות עסקינן אלא בסטיילינג!

ובכל זאת, כדי שאצא לפחות קצת צדיקה, אני אספר לכם שארבעת המינים מייצגים, על פי אחד הפירושים מהקבלה, את שבעת האושפיזין שבאים לבקר בסוכה: שלושת ענפי ההדס מייצגים את שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב; שני ענפי הערבה מייצגים את האחים – משה ואהרון; הלולב מייצג את יוסף; והאתרוג – את המלך דוד.

חשבתי וחשבתי איך ואיפה להניח את האתרוג. הוא אמנם נראה כמו לימון קצת מקווצ'ץ', אבל משחר ההיסטוריה מייחסים לו סגולות רפואיות מכאן ועד אתיופיה (שם צחצחו עם זה שיניים. נשבעת!). אם תקנו אותו במאה שערים, הוא עלול לעלות לכם, רחמנא לצלן, אפילו 200 דולר.

אז מכיוון שהסוכה שלי מעוטרת במוצרי נייר, החלטתי ללכת על קופסת אוריגמי מהודרת לאתרוג שלי. תוכלו להכין כזאת בעזרת "דפדפים" – ניירות צבעוניים דו-צדדיים, וההדרכה שבלינק הזה. אזהרה: ההדרכה למכורי אוריגמי קשים בלבד!

אז שרשראות יש. ואזה וקופסה לארבעת המינים יש. אושפיזין יש. מה נשאר? שולחן עורך. כן, נו, אז מה אם זה מפסח. גם בסוכות הבנאדם צריך לאכול, לא?

לקחתי לי דפים מפוספסים בתכלת, גם הם מסדרת "דפדפים", וכן פאנץ' (מחורר בלשון העם), שיכול לחורר 2 דוגמאות מגניבות של חורים, לבחירתכם.

חוררתי לי את הדפים משני הצדדים, וארגנתי לאושפיזין פלייסמטים אלגנטיים.

ועכשיו, כשכל האביזרים מוכנים, מה שנשאר הוא לארגן את הכל בסוכה.

רגע.

צריך גם סוכה.

– אוקיי, מיקולה, אני מוכנה שנקנה את אחת הסוכות לנצח האלה. אפילו יד שנייה.
– לא. את בונה סוכה לבד!
– מי? אני?
– מיקולה מוכן לעזור לך.
– יופי!
– …בצילומים.

וככה יצא שעל הדרך גם בנינו סוכה, פעם ראשונה בחיים. היה מאתגר, בעיקר בקטע שהייתי צריכה לקדוח כמה ברגים ממש-ממש בשקט, כי השכנה מלמטה עלתה להתלונן. מה הקטע שלך? כולה שתיים-עשרה בלילה.

ככה זה נראה כשסיימנו את החלק הקשה, שבסופו קיבלנו תעודת פועל זר. ואז התחיל החלק הכיפי של הקישוטים. מי בא להתאשפז אצלנו?

כסאות לאברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד (זה קצת כמו אליהו הנביא, לא?) – מהאוסף הפרטי של מיקולה.

נשאר לי קצת וושי טייפ. החלטתי לעטר גם את הכוסות.

אני מתה על הצל שהסכך עושה!

אם כבר אז כבר, גם לסכו"ם מגיע.

למניפות המקסימות חיברתי זנבות מנייר קרפ. יפה איך הם רוקדים להם ככה בשמש, לא?

******************

בהפקה הזו השתתפו הרבה אנשים וגורמים, שלכולם אני רוצה להודות מקרב לב.

המניפות המהממות והצלחות המנוקדות הכובשות – באדיבות דנה מ"פארטי סט" – כלים חד פעמיים מעוצבים. יש עוד הרבה קישוטי סוכה מוכנים ומקסימים באתר שלה: www.partyset.co.il

חומרי היצירה (וושי טייפ mt, דפדפים, בורדר פאנץ' של ek) – באדיבות סופרקיט. הרבה תודה ליעל ולתמר על הטיפים וההשראה. למוצרים נוספים, ולבירור חנות היצירה הקרובה לביתכם אשר מוכרת את המוצרים האלה, תתקשרו לסופרקיט: 09-7409777 או כנסו לאתר.

קרשים לסוכה – באדיבות יאיר מחברת הבנייה "אדירים". עכשיו אני מוכנה לסלוח להם שהם בונים לנו בניין יוקרתי ומפלצתי ליד החלון החל משש בבוקר כל יום.

סט ארבעת המינים – באדיבות הרב יוסי ליפקין מבית חב"ד בכפר סבא. מסתבר שלא רק בחו"ל הם כאלה מגניבים!

קירות לסוכה – באדיבות שלומי, השכן שלי, שבמקרה היו לו וילונות לבנים במחסן.

סכך – באדיבות פלוני אלמוני, שדאג לגזום את העץ שלו, ולהניח ענפים בצורה מאוד מסודרת ברחוב ליד הבית שלי. או כמו שהדר אמרה אתמול: סכך וחלילה!

טריוויית סוכות – באדיבות ידידי רפאל נתיב. בהחלט החכמתי 🙂

זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן
עַל אַנִיטָה וְחוּאַן
גָּבְהוּ עִשְׂבֵי הַזְּמַן
וְהַשּׁוֹשָׁן פָּרַח עַם הַחוֹחִים
הֵם שַׁיָּכִים עַכְשָׁו לְמַלְאָכִים.

אַנִיטָה לְחוּאַן חִכְּתָה
אַךְ הוּא אִחֵר לִקְטֹף אֶת רִימוֹנֵי אַהֲבָתָהּ
גְּבִיעֵי שְׂפָתֶיהָ הוּא עוֹד לֹא שָׁתָה
פִּתְאוֹם הַקַּיִץ תָּם
אַךְ לֹא יֵיתָּם סִפּוּר אַהֲבָתָם.

שיר אהבה ישן, מילים: נתן יונתן, לחן: נחצ'ה היימן

–         לירון, מה זה, שיעור ספרות מוגברת?
–         למה לא, מיקולה? קצת קולטורה, קצת געגועים לבית הספר. מה, לא נהנית בשיעורי ספרות?
–         מיקולה דווקא נהנה.
–         אפילו מ"החטא ועונשו"?
–         בטח, התקציר היה לא רע בכלל.

אז רק אני קראתי את "החטא ועונשו" עד הסוף? Damn!

ומה זה ה"תרבות יום א" הזאת אתם בטח שואלים? אז ככה. יש לי חבר טוב, איתן מרקס שמו, וחוץ מזה שהוא פחות או יותר הדוד המאומץ שלי, הוא גם סבא נהדר של ליבי המתוקה, מגלף בעץ משכמו ומעלה, צלם בחסד ובכלל איש טוב באמת.

ומה לכם ולאיתן מרקס? איתן יקירנו מציג את צילומיו בתערוכה חדשה, "כשפרוזה, פואטיקה ואמנות פלסטית נפגשים", אשר נוצרה במיוחד לרגל פסטיבל מספרי סיפורים שמתקיים בתיאטרון גבעתיים במהלך כל סוכות.

בתערוכה מוצגות עבודות של יוצרים ישראלים רבים מתחומי האמנות הפלסטית (ציור/פיסול/צילום/מעשה טלאים), אשר נוצרו בהשראת שירים מהמקורות וממיטב היצירה הישראלית, הקלאסית והמקורית, ויוצרים איתם דיאלוג. תוכלו למצוא שם את ביאליק לצד אדגר אלן פו, ולטייל בין רחל המשוררת לרבי נחמן מברסלב. חלק מהיוצרים בתערוכה אף כתבו בעצמם קטעי שירה לעבודותיהם.

 השיר שלמעלה, או יותר נכון קטע ממנו – " זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן עַל", הוא שמו של הצילום הזה של איתן המוצג בתערוכה.

הצילום מראה נעליים שגולפו בצורת פרצופים של חבורת זמר, ומכאן החיבור לשיר.

בעבודותיו, איתן אוהב להראות ולתעד סיפורים אנושיים. הצילומים שלו תופסים רגע מהמציאות, רגע שמספר סיפור. כל אחד יכול לראות בתמונה סיפור אחר, וזה מה שיפה בזה לדעתי. כך גם הצילום הזה, שלא מוצג בתערוכה, אבל הוא אהוב מאוד על איתן. הצילום הוא מתוך סדרת "רגליים מספרות", ומוטיב הנעליים שבו חוזר כמובן כחוט המקשר בין שני הצילומים.

בתערוכה מציגים עוד הרבה אמנים, והיא עוסקת בנושאים מגוונים כאהבה ויחסים, אמונה, נשיות ואמהות, שכול ועוד. אוצרת התערוכה: איילת בירן.

התערוכה פתוחה כל יום בין 10:00-17:00 ובשעות המופעים, ומסתיימת ב-28.9.13.

אז יאללה, תפרגנו לאיתן ובואו!

זה רק אני או שהחופש הגדול, שכל כך ייחלנו לסיומו בטרם עת (מה שלא קרה), זולג לו בלי שנשים לב לתוך הימים הראשונים של הגן, שגם הם בעצם ימי חופש במסווה של ימי הסתגלות, ואלה האחרונים מתמוססים להם בעדינות לתוך חופשת ראש השנה, שעוד רגע תהפוך לה באלגנטיות ליום-כיפור-פה יום-כיפור-שם, ופתאום הופה! סוכות!

מה זה??? מה עם חופש להורים קצת?

האמת שאני מעריצה גננות. להעסיק חבורת זבי חוטם במשך יום שלם, כל יום, במשך שנה שלמה. בעצם חצי שנה אם מורידים את כל החופשים. אני, לעומת זאת, גיליתי בחופש הגדול הזה שמדריכת הצופים שבי (יאללה! בואי נכין עוגיות ונצייר ונדביק מדבקות ונבנה בלגו יחד!) שהתנגדה נחרצות לטלוויזיה, עוברת לאט לאט מ"אני מרשה לך רק פים ופימבה" ל"תדליקי, תדליקי".

אז כששרון הציעה שניקח את הילדים לתערוכת הרכבות החשמליות המיניאטוריות בירושלים, זרמתי. לנו יהיה זמן איכות של חברות, ולילדים יהיה שמייח. והכי חשוב – עם כל הנסיעות והבילוי בתערוכה והמסעדה והכל, יהיה לנו יום אחד פחות בחופש הגדול להיות בו צוות הווי ובידור.

מיקולה מאוד התרגש לשמוע שנוסעים לתערוכה, והלך לקרוא קצת פרטים באתר.

– לירון, הדרכון שלך בתוקף?
– למה אני צריכה דרכון, מיקולה? התערוכה בירושלים, ובפעם האחרונה שבדקתי, היא עדיין שלנו.
– אבל כתוב באתר שהרכבות נוסעות בתוך נוף אירופאי מרהיב.
– אתה לא מתכוון… לנסוע ברכבות האלה?
– בטח שכן! מיקולה אף פעם לא היה בחו"ל.

אוקיי, הבנתי. אני צריכה לחשוב על תוכנית להסחת דעתם של הסדרנים, למקרה שמיקולה יחליט לקפוץ לתוך אחד המודלים ולעלות על רכבת לטחנת הרוח שבכפר הדייגים הציורי זאנסה סחאנס.

הגענו, לאחר ההתברברות המתבקשת בירושלים (אפילו הווייז לא יכול על העיר הזאת), וגילינו שאמנם אסור לאכול בפנים (הגנבנו לילדים צ'יריוס, כל פעם אחד), אבל מותר לצלם. אז קודם תמונות ואז מסקנות (תלחצו ותדפדפו).

ועכשיו מסקנות:

1. התערוכה מהממת. הרכבות מגניבות ומכל מיני תקופות, הירידה לפרטים מרשימה, הסטים מושקעים – תאווה לעיניים – ונראה שלמי שבנה את זה היה ממש כיף. השוס הגדול בעיני הוא הלונה פארק. הדר, לעומת זאת, הכי התלהבה מגני השעשועים הקטנים שפזורים בין הבתים. שאלתי אותה אם היא רוצה להתנדנד, והיא הסבירה לי שלא כי היא גבוהה מדי. סופסוף היא גבוהה ממשהו!

2. ניחוח חו"לי. הנוף באמת אירופאי, ואם אתם לא טסים השנה (או שכן טסתם אבל אתם כבר מתגעגעים) – זה הכי קרוב לחו"ל שיהיה לכם. גם כשתצאו מהתערוכה, ותהיו ממש רעבים – תוכלו להכנס לאחת המסעדות באזור ולהרגיש בשאנז אליזה מבחינת המחירים (ארוחת ילדים ב-60 ₪? סירייסלי?)

3. רכבת ישראל. התערוכה בחסות רכבת ישראל, אבל באופן מפתיע היא מתנהלת בצורה מופתית (אין איחורים, לא מבטלים קווים, ואין חיילים שישנים על הרצפה).

4. פעילויות לזאטוטים. במרכז התערוכה יש מין במה קטנה, שסביבה מתגודדים כל הילדים. מצד אחד זה מגניב, כי הילדים יכולים להפעיל בעצמם רכבת על שלט, ומצד שני לא ממש מרשים להם לגעת ברכבת שנוסעת להם מול העיניים. הייתה חסרה לי קצת פעילות אינטראקטיבית.

5. תאורה. האורות בתערוכה נדלקים ומתעמעמים כל הזמן, כדי ליצור אווירת יום ולילה. אחלה רעיון, אבל אם אתם מצלמים – חכו לאור הכי מתאים…

6. אחרי התערוכה, הדר לא הפסיקה לדבר על זה שהיא רוצה שתהיה לה רכבת בבית. סבתא – לתשומת ליבך, יום הולדת 3 🙂

7. מארגני התערוכה כנראה חשבו כמוני בפסקה הראשונה של הפוסט, ולכן התערוכה תמשך עד 30.9. יש לכם המון ימי חופש בשביל ללכת אליה.

ולסיום, אנימייטד גיף שהכנתי לגמרי בעצמי:

ששש.
אני שומעת את צעקות השמחה שלכם עד פה.
אבל זה שנגמר החופש הגדול והמפלצתונים הפרטיים שלכם כבר חזרו או עומדים לחזור לבית הספר ולגנים, זו עדיין לא סיבה להעיר את מיקולה. בכל זאת, הגיעה גם שעת השינה שלו, כי בכל זאת, גם הוא מחר מתחיל שנה חדשה בבית הספר למפלצות. ראיתם את הסרט? לא? אל תראו. עדיף לכם לנצור את התחושה המתוקה של הסרט הראשון (תאמינו לי, ראיתי אותו כ-3,579 פעם – הילדה מכורה).

אז מה אני עושה כאן בשעת צהריים מאוחרת, במקום לשנו"צ? אני אספר לכם.

היום זהו יום חג לבלוגרים. כן, גם לנו מגיע. כל השנה אנחנו כותבים פוסטים מושקעים, מחפשים את הנושאים הכי מעניינים, מתאמצים עם הבדיחות, מדייקים עם הלינקים, עושים אהבה עם הצילומים שלנו. יום אחד בשנה, גם לנו מותר לנוח מהעיסוק האובססיבי הזה בעצמנו, ולכתוב פוסט שלם שמוקדש כולו לבלוגרים אחרים.

קוראים לזה "בלוג דיי", וזה קורה היום.

בבלוג דיי, כל בלוגר שלא נולד אתמול/שלא עשו אותו באצבע/שמכבד את עצמו, ממליץ על חמישה בלוגים שהוא אוהב במיוחד. בדרך כלל נורא קשה לבחור, ותמיד יש בלוגים שיופיעו בכל רשימה, ואיכשהו אף בלוגר לא באמת מצליח לכתוב רק על חמישה בלוגים, כי איך אפשר? יש כל כך הרבה וכל כך טובים ויפים ומצחיקים ועצובים ונוגעים ללב.

עשיתי רשימה של כל מיני בלוגים שאני אוהבת, כדי לבחור מתוכם על מה לכתוב. אני מאשרת לכם הצצה חד פעמית למחברת שלי!

(תראו איך השחלתי לכם בתת מודע עוד מלא בלוגים)

אני יודעת שאתם הכי אוהבים בעולם לקרוא אותי ואת מיקולה, אבל בלוג דיי זה בלוג דיי, ובסופו של דבר התגבשה לה הרשימה של חמשת הבלוגים שכדאי לכם לקרוא חוץ מאת שלי. הנה היא. תהנו.

1. כמה יופי, כמה צבע, כמה מקוריות, כמה השראה יש בבלוג של שרית וסתיו, הלוא הן "מיספטל" – הייטקיסטיות שיש להן זמן גם להיות אמהות וגם להיות מעצבות / צלמות / בשלניות / כותבות בחסד. רק מהמחשבה אני מתעייפת לשבוע, ורק מקריאת פוסט אחד שלהן אני מתעלפת ליומיים. נפלתי ברשתן כשנתקלתי לראשונה בפוסט הדגים הזה (שימו לב, זה הולך להיות קו מנחה כאן). להתאהב.

2. אמיתיוּת. יש מילה כזאת? אם כן, אז אילנה – "מְרַפְרֶפֶת מֵעַל קֶצֶף הַמַּיִם" – בטח המציאה אותה. גם כי השירים בבלוג שלה הם כאלה, כל כך אמיתיים וכנים, וטהורים וענוגים, וגם כי היא עצמה כזאת. מילים הן המומחיות של אילנה, והיא חוקרת אותן ומשחקת בהן וממציאה אותן מחדש ודולה כאלו שלא ידעתם שקיימות ושוזרת אותן בשירים מלאי נשמה.

 גם כאן יש דגים, בפוסט על חברות אמת.

 3. יש מלא בלוגים של אוכל. מ-ל-א. אבל יש אחד שממש כיף לעקוב אחריו, כי הוא מהחיים, וכי הוא מתובל בהגיגים שכל אמא תתחבר אליהם. ומעכשיו, כל פעם שבא לי מתכון, אני הולכת קודם כל לחפש אצל רחלי ב"פשוט מבשלת", שמתחזקת אותו כבר שנים במקביל לבלוג המשפחתי שלה, "עפיפונים" (הא! השחלתי לכם עוד אחד!). כשחושבים על זה, המתכון הראשון שביקשתי מרחלי כשפגשתי אותה לראשונה, היה מתכון לסלמון.

הופה! מתחבר לתמת הדגים!

הנה המתכון שרחלי הציעה לי אז, והנה תמונה ממתכון נוסף של פסטה עם סלמון שבא לי להכין:

4. בא לכם עוד דגים? בבלוג "מאיוק" של מאיה יש אהבה גדולה ליצירה, לתפירה, לעיצוב וליופי שנוטף מכל תמונה ותמונה בבלוג שלה, המצולם לעילא ולעילא. מה לעשות, אאוט אוף פוקוס עושה לי את זה, בעיקר כשזה בא בגוונים פסטליים ובקומפוזיציות מושלמות, של יצירות מעשה ידיה של מאיה לתפארה. מצאתי פוסט מלפני שנתיים על עיצוב שולחן דגיגים לילדים לכבוד ראש השנה, ואם ארבעת הימים הבאים פנויים לכם לגמרי, יש סיכוי שעוד תספיקו. לעבודה!

5. אחרון וחביב מאוד ואפילו הרבה, הוא בלוג "הביתה" של עדי, דנה ותמר. כאן אין דגים, אבל יש בתים. בתים מרתקים, בתים מיוחדים, בתים של אנשים שאתה לא מאמין איך היה להם זמן לסדר כל כך יפה. אולי יום אחד אני אזמין את שלושת בנות הבלוג ואת הגר, הצלמת שלהן, לצלם גם את הבית שלי (זה בהנחה שנתלה כבר את כל המנורות). לשטוף את העיניים ולקנא.

בחרתי לכם בית כמו שהייתי רוצה שיהיה לי – כזה שכולו יהיה מעשה ידי, והכל בו יהיה מיוחד ויוצא דופן, כמו אצל תמר.

האמת שהתעייפתי מכל היופי הזה. בטח גם אתם.
מזל שבלוג דיי הבא הוא רק בעוד שנה.