מחכה לי ועוד איך

רגיל

זוכרים שלפני מלא זמן, כשכתבתי פוסט על אהבתי ללונדון, הזהרתי שמתוכנן לי בקרוב טיול לעיר היפה בעולם? ואתם מכירים את זה שכשחוזרים מחו"ל אז צריך איזה חודש
לנוח
לפרוק את המזוודות
לעשות כביסות
להתלהב מהרכישות
לחלק את כל המתנות
לסדר את התמונות
להראות את התמונות לאורחים חפים מפשע
ולאכול את כל השוקולדים

אז זהו.

– לירון, שוב פעם את והתירוצים שלך למה לא כתבת פוסט במשך חודש (!) שלם?
– מיקולה, אני מזהירה אותך!
– מיקולה לא מפחד ממך.
– עוד הערה כזאת ואני עוצרת לך את אספקת ה-M&M's!
– [שקט]

עכשיו אפשר להתחיל.

DSC_0061

זאת פעם ראשונה של זוגי היקר בלונדון, ופעם שלישית שלי. לכן החלטנו שנעשה כמה אטרקציות חובה (בשבילו) וכמה שופינג (בשבילי? פחחח. בפועל הוא קנה יותר).

בפוסט הזה אני ממש לא מתכוונת להלאות אתכם עם נתונים טכניים על הלונדון איי, ההיסטוריה של הביג בן או שעות הפתיחה של חנות המזכרות של כנסיית ווסטמיניסטר, גם כי את כל אלה לא הספקנו וגם כי בשביל זה יש את גוגל. מה שאני כן מתכוונת הוא לעשות לכם חשק ללונדון ולהכיר לכם מזווית המצלמה שלי את העיר הצבעונית בעולם, גם אם בעצם קוראים לה "העיר האפורה". מוכנים?

כהרגלנו בקודש – שיר רקע:

 הגענו ללונדון בתקופה הכי שווה בשנה – 26 לדצמבר, בדיוק השבוע היפהפה הזה שבין כריסמס לניו-יירז, וליתר דיוק בדיוק ביום שבו קורה בלונדון סייל הסיילים הגדול, הידוע בכינויו Boxing Day. מקור השם הוא בקופסאות המתנות שאדונים נהגו לתת למשרתים שלהם בימים עברו, אבל תכל'ס מדובר ביום בו את (ויסלחו לי הזכרים) נאלצת להדגים את כל ידיעותייך באיגרוף תאילנדי משולב בטקטיקות קרב מגע שלמדת בטירונות, על מנת להשיג את תיק הלואי ויטון הנחשק שבהנחה היסטרית מידי המהגרת היפנית דאן 7 בקראטה שבדיוק חטפה לך אותו מהמדף.

DSC_0495

למזלי, לא חשקה נפשי בפריט שכזה, ואת אסטרטגיית הלחימה שלי יישמתי בניסיון לצלם אותו בלי שאחד השומרים מהקג"ב יראו אותי וישסו בי את הבולדוגים הצרפתיים שלהם, או גרוע מכך – יעניקו לי במתנה את אחד התיקים הכעורים הללו.

לעומת זאת, את רוב הוני עלי אדמות בזבזתי בבית המקדש השלישי, הידוע לכל ישראלי מן היישוב בשם Primark. כשאת מוצאת לבתך הפעוטה סוודרים באווירת כריסמס בכזאת מתיקות ובכזה מחיר מופרך, אי אפשר להגיד להם לא. אז מה אם כל שאר הלקוחות בחנות מדברים עברית?

DSC_0048

ברחובות אוקספורד, ריג'נט והסביבה בטח כבר הייתם, אבל האם זה היה בכריסמס? אם לא, אז כנראה שאתם צריכים לנסוע שוב. זו חווייה אחרת לגמרי.

 Picture 325 DSC_0562 DSC_0069

גם לסטר סקוור חוגגת ומתקשטת בלונה פארק צבעוני.

DSC_0569

שלא לדבר על העצים המעוטרים בנורות צבעוניות קטנטנות בכל פינה. למה שלא נאמץ את זה גם אצלנו? זה צבעוני ומשמח ויש מתחת מתנות, מה רע.

הנה אחד מתיאטרון Dominion בו ראינו את המופע We Will Rock You (בזבוז זמן משווע, אלא אם כן אתם חולים קשות על להקת קווין).

DSC_0004

ועוד כזה מקסים ממוזיאון Natural History Museum

DSC_0139

ואחרון חביב מהTower of London  בשעת בין ערביים מופלאה שכזאת.

DSC_0453

ואם כבר בכריסמס עסקינן, גשו נא לחנות M&M's שבלסטר סקוור ותצטיידו במנה לא מבוטלת של צבעוניות, מתנות וסוכר מזוקק.

DSC_0038 DSC_0044

לשופינג של כל מיני ענתיקות ופיצ'פקעס אני אשלח אתכם לשוק פורטבלו. זכרתי לו חסד נעורים מהפעם הקודמת שביקרתי בו, לפני 10 שנים, כשהצלחתי לדוג בו מעיל קשמיר ארוך בצבע חציל במחיר מגוחך. היום הוא קצת פחות מלהיב, אבל עדיין נורא כיף להסתובב בו.

ולמרות שזה כאילו שוק, עדיין די יקר שם. אם לא, כנראה שהייתי קונה את כל הידיות

DSC_0953

ואת כל הגלופות

DSC_0955

ואת כל המחברות על כריכותיהן המיוחדות

DSC_0980

ואת כל האוברולים הלונדוניים והסינרים ההורסים (בהנחה שהיה לי תינוק ולא ילדה דעתנית)

DSC_1035 DSC_1036

ובכלל את כל החנות הזאת שנקראת Pylones (מוקדש לרחלי זוסימן)

DSC_0981

סער, מצידו, היה קונה בשלמותו את מחסן ה-DVD הזה, מעמיס על מכולה ומבלה את שארית ימיו בצפייה.

 DSC_1039

לסיכום החוויה, קינחנו בקרפ נוטלה ובננות

DSC_1009 DSC_1011

היה לנו קר ושרפנו הרבה קלוריות בהליכה, אז מגיע לנו, וחוץ מזה שהמקום עם היוגורטים והבראוניז היה סגור. אררר!

DSC_0997 DSC_1001

תראו איזה יופי הם קישטו את חלון הראווה שלהם, עם קרטוני חלב שהתחפשו לבתים ושרשרת נורות. לייבא את כריסמס ומייד!

DSC_0998

גם פה סגור? מה זה זה?

DSC_1019 DSC_1016 DSC_1017

לעומת פורטבלו, שקצת אכזב לעומת הפעם הקודמת, השוק שבאמת הייתי עוברת לגור בו לאלתר ולצמיתות הוא שוק Camden Lock, או יותר נכון שכונת קמדן, שהיא כולה רחובות על רחובות ססגוניים ושיקיים של קניות שוות.

 קצת אווירה:

DSC_0107 DSC_0140 DSC_0149

הקנייה הכי שווה שלי כאן, ללא ספק, הייתה שני זוגות הנעליים. יש בנות שיש להן פטיש לעקבים. לי יש פטיש לאולסטאר. יש לכם בעיה עם זה?

DSC_0120

אם היה לי אומץ הייתי קונה גם את אלו

DSC_0111

ואת אלו

DSC_0113

ואולי גם את אלו

DSC_0135

סירייסלי? מי הולך עם זה?!

חוץ מזה היו כאן כל כך הרבה דברים קטנים צבעוניים ומשובבי נפש. הכל למכולה, כן?

DSC_0164 DSC_0278 DSC_0258 DSC_0182 DSC_0186 DSC_0183 DSC_0261

ואיש אחד שצייר על המדרכה בשחור לבן.

DSC_0295

בקמדן יש גם שוק אוכל מדהים עם דוכני אוכל מכל העולם – טורטיות מדרום אמריקה, סושי מיפן, פלאפל מתורכיה. אה, לא? דווקא כן!

DSC_0187

כשהייתי קטנה, סבא שלי הבטיח לי שאם אהיה ילדה טובה, הוא ייקח אותי לראות איך אוכלים גלידה. אז יישמתי, ובמקום לאכול – צילמתי אנשים אחרים אוכלים. הרבה יותר מעניין.

DSC_0208 DSC_0255 DSC_0189

כמה המלצות אוכל נוספות:

Wagamama, או בשמה השני – המסעדה-שזוזוברה-העתיקה-ממנה-את-הקונספט, היא מסעדה כיפית וטעימה כמו זוזוברה ויש אותה בכל חור. אכלתי שם ראמן פירות ים מושלם וסער אכל ראמן מושלם אחר עם בקר וחלב קוקוס (נדמה לי).

DSC_0485 Picture 141

Garfunkel, המסעדה שכמו הייתה קיימת בלונדון מאז ומתמיד. גם לה יש סניפים בכל העיר וזה המקום לאכול בו Fish Cake, הגרסה האלגנטית לפיש אנד צ'יפס. מדובר בקציצת סלמון וגבינה מצופה פירורי לחם, עם תפוח אדמה נימוח בצד, גוואקמולי ורוטב טרטר וחמאה ולימון. אומגה 3 וטרשת עורקים במנה אחת נפלאה, יאמי.

Picture 048

סופר. יש לנו מנהג בחו"ל, לדגום את הסופר המקומי ולהכין ארוחת ערב עשירה במלון. רצוי שזה יהיה סופר גדול, עם מבחר מגוון של מוצרים של חו"ל, קרוב למלון ועם שוקולדים בחבילות ענק לקחת לארץ. הפעם הלכנו על סלט, סוביניון בלאן ובן&ג'ריס לקינוח.

Picture 150

ומה עם אטרקציות? אי אפשר בלי קצת אטרקציות. טוב, נו.

לכו ל-Tower of London כדי לצחוק על מלך-שקר-כלשהו שעומד שם בכניסה

DSC_0318 DSC_0317

לפגוש את החמודים האלה שזו אשכרה העבודה שלהם

DSC_0376

ולראות איך ישן וחדש נפגשים, כשהסיטי של לונדון מציצה מאחורי חומות של מאות בשנים.

DSC_0439

קומו מוקדם ולכו לתפוס מקום לחילופי המשמרות בארמון באקינגהם, כי אי אפשר בלי (גם בפעם השלישית)

DSC_0615

הכי הגיוני לצלם מלמעלה

DSC_0674

בעיקר אם אתם ילדים

DSC_0683

אבל הכי שווה לעמוד על הגדר הגבוהה שמעל פארק סנט ג'יימס, תוך סיכון חיים, לצלם מרחוק עם עדשת זום ולהשיג תמונות כאלו.

DSC_0739 DSC_0749

והכי חשוב שתלכו למוזיאון הטבע – Natural History Museum, ושלא תכנסו כמונו בכניסה האחורית איפה שאין תור, כי שם יש בעיקר אבנים פרה-היסטוריות. בכניסה הראשית, לעומת זאת, יש את הדינוזאור המטורף הזה.

DSC_0469

מי שמוצא את סער בתמונה מקבל את חטיף הקדבורי פאדג' האחרון!

Picture 098

נסיים בתמונה שאני מאוד אוהבת, כריסמס ספיריט במיטבה.

DSC_0134

זהו.
מתי שוב?

מודעות פרסומת

הפולניות של עדי

רגיל

"הן צמד פולניות נכות. להיא נשברה הרגל, לשנייה נשברה היד. זאת שזרקה אותן אומרת שהן בנות 105 אבל סוחבות. יש לי את חלקי הגופה שלהן."

כך התחיל הרומן שלי עם הפולניות של עדי. יותר נכון, כך עדי תיארה את הפולניות שלה בפוסט פייסבוק משעשע במיוחד שנתקלתי בו במקרה. כדי שעדי חס וחלילה לא תחשוב להפטר מהפולניות שלה ולהחזיר אותן לרחוב, איפה שהשכנה שלה זרקה אותן, או יותר גרוע, לתת אותן בגרושים לאיזה פרענק מהאלטע זאכן, מיד יצרתי איתה קשר.

עדי: לירון, את תהיי מסוגלת לשפץ כזאת כורסא? היא שבורה ולא פשוטה לפי דעתי…
אני: שלחי תמונות…
עדי: תגידי יש משהו שאת לא עושה? ממתי גם כורסאות?!
אני: קודם תמונות ואז נראה!

כשהגיעו התמונות, אני יכולה להישבע שהמייל שלי פלט אנחת "אוי וויי" חלושה.

הפולניות, כלומר הכורסאות, היו בדיוק במצב שעדי תיארה אותן. מרוטות, שבורות, מתנדנדות. בדיוק כמו פולניה אחרי שנודע לה שבעלה עבר את הניתוח להסרת הגידול בערמונית בשלום.

כמובן שאחרי שהבטחתי לעדי לדאוג לפולניות שלה לפחות כמו שאני דואגת לבעלי, עשיתי לה ריגשי שהיא לא חשבה עלי מיד כשהפולניות נקרו בדרכה.

פולניה או לא?

אז זהו, תמיד חשבתי שאני לא. אבל פתאום התחלתי לשים לב שיוצאים לי מהפה משפטים שאמא שלי (שהיא בכלל לא ממוצא פולני) הייתה אומרת לי בילדותי, ושנשבעתי שאני לא אגיד, ועכשיו נו, תראו מה זה, אני אומרת אותם לבת שלי שעושה קוּנצים כל היום, ולאיש החביב שטוען בנחישות שהתחתנתי איתו לפני לא מעט שנים, רחמנא לצלן.

"אני עבדתי קשה מאוד כדי להכין לך את האוכל הזה."
"קודם תסיימי בצלחת ואז תקבלי קינוח."
"רק מלראות איך אתה לבוש נעשה לי קר!"
"אל תגיד שלא אמרתי."
"אם תקבלי מכה – אל תבואי לבכות לי."

ברגע ששמעתי את עצמי מדברת ככה, הבנתי, שלא משנה אם את במקור מלודז', קראקוב, וורשה, טריפולי, ביירות, קזבלנקה, מוסקבה, קהיר, פראג, ברלין, ברוקלין או קרית מוצקין – ברגע שאת הופכת לאמא, את אוטומטית הופכת לפולניה מן המניין. אין דרך לחמוק מזה! פשוט אין!

–          לירון, תתרכזי, הכורסאות של עדי מחכות לך לבד בחושך.
–          די, מיקולה, רק מלהסתכל עליהן אני מקבלת חלושעס.
–          אבל הבטחת לעדי לתקן אותן. את לא רוצה לאכזב אותה, נכון? אחר כך לכי תדעי מה היא תחשוב עליך.

זה היה טיעון מנצח של הידיד הפרוותי שלי, ואני שינסתי מותניי וניגשתי למלאכה. דבר ראשון היה צריך לפרק (ורצוי לשרוף באש הגיהנום) את הריפוד הישן, שהיה לא רק מלוכלך (דרעק) אלא גם מכוער וגם הכי לא שיק (דאבל דרעק). מה שכן, מתחת לריפוד חיכתה לי הפתעה:

מס מותרות

הבולים האלה, שנקראים "מס מותרות", הודבקו על רהיטים שיובאו לארץ, ככל הנראה בין השנים 1949-1954, ונחשבו "מותרות". מן הסתם, בשנים שלאחר קום המדינה, לשבת על כורסא היה באמת מוגזם, ואם אתה כבר עומד, אז תלך לעשות משהו מועיל. הגעתי למסקנה שזו בהחלט נחשבת הוכחה חותכת לפולניוּתן ו-וינטג'יותן של הכורסאות!

עכשיו, בזמן שאני עמלה על תיקון וצביעת העץ של הכורסאות, שלחתי את עדי לשופינג בנחלת בנימין. עם קצת ייעוץ טלפוני, והרבה חזון ומעוף ראויים לציון של הלקוחה שלי, היא בחרה ב"דנדו" שני בדים פסיכיים לגמרי ומתאימים עוד יותר לגמרי.

 

זה מזכיר לי בדיחה:

פולניה אחת קונה לבן שלה שתי חולצות. אחת אדומה ואחת כחולה. בשישי בערב, הבן מגיע לארוחת שבת אצל אמא, וכדי לשמח אותה, לובש את החולצה האדומה. איך שהוא נכנס, מזדעקת הפולניה ואומרת: "מה קרה?! לא אהבת את הכחולה?"

אז נכון, אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצות, ותמיד נחשוב שהמשהו השני יותר יפה, ושהבן של השכן (רופא, כן?) יותר מוצלח מהבן שלנו (תסריטאי, כן?), ותמיד נאנח ותמיד נתלונן. אבל אם לא נתלונן – כנראה שנמות, אז שוֹין.

כשנגלתה התוצאה הסופית, הדבר האחרון שאפשר להגיד היה, שעדי לא היתה מרוצה.

פולניות אחרי DSC_0114 DSC_0106 DSC_0117

היא כן אמרה שהיא היתה משתגעת יותר עם זאת עם הפסים.
פולניה או לא? 😉

************

אני רוצה להודות לחברת "פרקט בשרון" שסיפקו לי רקע מושלם לצילום הכורסאות.

וכמובן לעדי, שמעבר לזה שהיא עכשיו בעלת שתי כורסאות וינטג'יות מושלמות, היא גם בעלת המותג המתוק "תות וניל". אז אם נולד לכם איזה שמענדריק במשפחה, כדאי שתכנסו לאתר שלה ותזמינו לו מתנה מהממת, עם משלוח עד בית החולים, כדי שכל האמהות האחרות במחלקה יקנאו.

************

אתם תשאירו לי תגובות כאן למטה, כן? כמה נחמד! לא הייתם צריכים!

מומולדת לאביה

רגיל

לשם שינוי, אני מציינת היום בבלוג יומולדת שאשכרה חל היום, ולא נזכרת בו באיחור אופנתי כמו שעשיתי עם היומולדת של הדר, או באיחור לא אופנתי (כעבור כמה חודשים), כמו שעשיתי עם היומולדת של עצמי.

אז כן, התאריך זכה להתייחסות בזמן, מה שאי אפשר להגיד על המתנה.
אבל תכף נגיע לזה.
קודם כל ילד היומולדת.

DSC_0448

סער, האיש שאיתי כבר 12 שנה (באופן לא רשמי) ו-5.5 שנים (מאז הטבעת). סער, אהבת חיי, מוֹן שֶרִי, מִי אָמוֹר, מַיינֶה לִיבֶּה, חוגג היום 33 שנים מעוררות השראה וגאווה.

שימו קצת סטינג ברקע ותמשיכו לקרוא…

בימים שהוא לא עורך את עיתוני רשת "המקומון", או כותב ביקורות סרטים, או משתעשע בשפה העברית בחידודי לשון, הוא מתפקד בהצלחה יתרה כבן זוג ופרטנר אוהב ומפרגן, כחבר אמיתי וכאבא עדין ונפלא. אם אתם עדיין לא חברים שלו בפייסבוק, אתם מוזמנים להיות (אם אתם חולקים כמה חברים משותפים איתו – ואתם חולקים, תאמינו לי – יש אפילו סיכוי שהוא יאשר אתכם תוך 13 שניות).

בשנה שעברה, כשדיסקסנו מה הוא רוצה ליומולדת, הוא ביקש שאשפץ לו את המשרד.

–          כן כן כן! אקסטרים מייקאובר!
–          מיקולה, תרגע, אנחנו לא בערוץ בית פלוס פה.
–          לירון תקשיבי למיקולה ותקשיבי טוב: אנחנו מחליפים את כל החלונות לפרופיל בלגי, את השולחן לפלטת עץ אלון מבוקע, עושים קיר בריקים, פרקט אגוז אמריקאי, מוסיפים אח גחלים עם ספה של האחים קמפנה, 2 כסאות איימס וראש של אייל צפון על הקיר.

אחרי שנרגעתי קצת מהתוכניות המפורטות של מיקולה, הסברתי לו בעדינות שמדובר במשרד של בערך 10 מ"ר, ולא במלון סקי בהרי טירול. ואז הראיתי לו את התמונות:

Picture 260_Picture 261_Picture 262_ 

עכשיו תגידו לי, ככה יאה לעורך בכיר ברשת המקומונים הגדולה של אזור המרכז?
נכון שלא?
מזל שיש לו אותי ואת מיקולה לעשות פה קצת סדר.

אחרי שמיקולה הפנים שתוכנית ריאליטי לא תהיה פה, ואחרי שאני הבנתי שלצבוע את כל הקירות בפוקסיה לא יאשרו לנו במחלקת הלוגיסטיקה, החלטנו 2 החלטות עיצוביות:

1. צבעי הירוק דשא/ירוק ניאון של החלונות לא הולכים לשום מקום, ולכן נזרום איתם ונהפוך אותם למוטיב מרכזי. If you can't beat them, join them.
2. מכיוון ששולחן אלון מבוקע, ספה של קמפנה וכסאות איימס הם לא בתקציב כרגע, נשאר עם הריהוט המשרדי הקיים ונתרכז בפרטים הקטנים, שעבורם נבחר הצבע הצהוב.

התחלתי עם סידור מחדש של החדר. כוננית הפורמייקה הכעורה התהפכה על צידה, נצבעה בגוונים הירוקים של החדר, והתקשטה בתמונות משפחתיות, שעד כה היו מודבקות בסלוטייפ על הקיר ועכשיו זכו למסגרות תואמות.

DSC_0159_ DSC_0158_

הארונית, שחסמה את הגישה לשולחן, הוזזה למקום אחר בו היא לא חוסמת את המעבר, וזכתה לאקססוריז משלה – קערת אצטרובלים שנצבעו בצהוב, מונית ניו-יורקית קטנה ומחזיק כרטיסי ביקור מקרמיקה שהכנתי.

 DSC_0142_ DSC_0141_ DSC_0144_

לקיר הענק והריק היו לנו תוכניות חשובות. כלומר, לסער הייתה תוכנית לתלות שם פוסטרים של סרטים, כאחרון הטינאייג'רים, ולי היתה תוכנית לתלות שם משהו קצת יותר הולם לגיל ולמעמד. בסוף התפשרנו על שערי מקומונים, שסער בחר מביניהם את האהובים עליו במיוחד, ואני הדבקתי על קנבסים צבועים בגווני ירוק.

DSC_0130_ DSC_0132_

גייסתי את סער לעזרה. את השולחן סידרנו מחדש, את הכבלים שהיו תלויים על הקיר ברישול הצמדנו לפאנלים, את לוח השעם החום המשעמם צבענו בצהוב, ואת כלי הכתיבה שהיו פזורים על השולחן אספנו לכלים צהובים (את המגש בצורת סמיילי הכנתי במיוחד לשם כך מקרמיקה).

DSC_0155_ DSC_0149_ DSC_0152_

סיימנו הכל ממש עד היומולדת. לא בדיוק היומולדת הרלוונטי, אלא שנה אחרי, אבל בגילאים כאלה – מי סופר…?

מזל טוב סערק'ה 🙂

DSC_0171_

איש אחד הלך הלך הלך

רגיל

הכל התחיל מהשכן של סבא וסבתא שלי, יצחק.

היה לו כזה פנקס קטן, ובכל התכנסות משפחתית (כשאתה שכן של מישהו 40 שנה, אתה הופך לחלק מהמשפחה שלו), אחרי האוכל, הוא היה שולף את הפנקס ומקריא משם בדיחות מצחיקות יותר ומצחיקות פחות, שהמפורסמת שבהן היתה כדלקמן:

פעם, היה איש אחד, שאחיו – אהב לאכול גבינה צהובה.

מאת: יצחק הראל

אם לא הבנתם כנראה שאתם לא מהמשפחה שלי, כי אצלנו, כל פעם שיצחק רק היה מתחיל לספר את הבדיחה הזאת, כולם היו מתגלגלים מצחוק, ונמרחים על הרצפה בעודם אוחזים בכרסם המלאה בעלי גפן ממולאים, מרק, דג נסיכת הנילוס, מוסקה, חמין, עוף עם תפוחי אדמה ופירות יבשים, סלט עם הרבה לימון, וצימעס לקינוח. ככה זה אצלנו.

לא שהבדיחה היתה מצחיקה, חלילה, אלא הסיטואציה, והפרצוף שהוא עשה תוך כדי ההכנות לסיפור הבדיחה. סבא שלי, שכבר ידע מה מצפה לו, היה נהיה כולו אדום, משתעל ונחנק מרוב צחוק. התיאוריה שלי היא, שתוך כדי הצחוק מבדיחת הגבנ"צ, סבא שלי היה נזכר באיך פעם הוא מילא מי סבון בבקבוק של הסודה סטרים כדי לשטוף את האוטו, ואיך סבתא שלי חשבה שזה מים והכינה מזה סודה והשקתה את יצחק שקפץ לבקר – סיפור מצחיק בהרבה שוודאי העצים את ההשתנקות המדוברת.

–          לירון, את מספרת בדיחות או כותבת פוסט?
–          מה קרה, מיקולה, אי אפשר קצת להשתעשע?
–          אוקיי. אז מה אמר היתוש ליתושה?
–          נו… בוא נשמע.
–          לכל מקום שאני נכנס, כולם מוחאים לי כפיים!

כל ההקדמה המצחיקה-קלושות הזו הייתה סתם בגלל כמה קרשים שמצאתי והיה לי צורך דחוף לעשות איתם משהו מגניב. ומכיוון שקשה לי לראות קרשים מוטלים סתם ככה (עיינו ערך הסוכה האמיתית שבנינו בסוכות), אספתי אותם לביתי והרי התוצאות.

על הקופסה הזאת היתה חותמת מעניינת והיה נראה שהיא שימשה בחיים הקודמים שלה למשלוח מוצרים מחו"ל, לכו תדעו, אולי אפילו מטילי זהב. מרוב התלהבות הסכמתי ביני לבין עצמי לסחוב אותה ביד אחת ואת הדר בעגלה ביד השנייה, כל הדרך הביתה, אפילו שהיה קצת גשם.

IMG_4436

הוספתי לה עוד חותמות מגניבות, גלגלים שחורים וצבע חום מיושן, וקיבלתי…

DSC_0177 DSC_0173 DSC_0179

… שולחן קפה נמוך ושיקי! רוצים לראות? קודם בדיחה:

גרוזיני אחד רואה את חבר שלו הולך בצד השני של הרחוב וצועק לו: "ביז'ו, יש'ך גזר באוזן!"
אז ביז'ו עונה לו: "אני לא שומע אותך, יש לי גזר באוזן!"

מאת: יואב זטורסקי

טוב, לא מצחיק. הנה השולחן ואם אתם רוצים אותו אז הוא כאן בחנות מחכה לכם.

DSC_0169

עוד קרש נחמד ומעניין חיכה לי, גם בדרך מהגן של הדר (הרחוב הזה מלא באוצרות, נשבעת לכם). הפעם הוא נכנס לבגז' של העגלה אז לא הייתה לי התלבטות בין לקחת אותו או את הדר (סתם, סתם).

IMG_6967

הקרש הזה לדעתי היה מכסה של ארגז גדול, כמו זה מהסיפור "הבית של יעל" של מרים רות. בהתייעצות עם חברי הפייסבוק הנאמנים של מיקולה לגבי מה יהיה גורלו, הוחלט לבסוף להכין ממנו שלט השראה.

 אז שייפתי אותו כך שהוא ייראה חדש –

IMG_6965

 ואז צבעתי אותו כך שהוא ייראה ישן –

 DSC_0958

ואז כתבתי עליו משפט השראה שנבחר ברוב קולות (גם על ידי חברי הפייסבוק, אלא מה):

:Today's menu
EAT IT
or
STARVE

זה גם המוטו אצלנו בבית, למרות שלא אמורה להיות בעיה כי סער תמיד אומר שהאוכל שלי טעים. אין לו ברירה.
ואחרי כל זה יצא לי… רגע! בדיחה!

איך איש ניצל מאונייה טובעת? על הקרש של הבדיחה.

מאת: נועה כהן-גבין/שיפץ: עידו פישר

קורע, נכון? NOT! הנה השלט לפניכם וגם אותו אפשר להזמין כאן.

 DSC_0976

נראה לי שאני אפרוש בשיא עם כל הבדיחות האלה. אני עדיין מחפשת את הבדיחה הכי טובה שתפיל אותי לקרשים (די, די), אז אם אתם מכירים אותה אני אשמח שתכתבו אותה כאן למטה בתגובות (זה שאין לכם חשבון וורדפרס זה לא תירוץ. אפשר גם בלי). תודה מראש!

ניסיונות בבצק סוכר

רגיל

הבטחתי או לא הבטחתי הדרכה לעוגת בצק סוכר?
הבטחתי.
וממש השתדלתי לקיים.

הבעיה היחידה היא (חוץ מהעובדה שעברו כך וכך חודשים מהיומולדת של הדר, בה הכנתי לראשונה את העוגה הזאת) שעם יצור כמו מיקולה, אסור להשאיר עוגה ללא השגחה, אפילו לא לחמש דקות. הלכתי לרגע, ותראו מה קרה פה!

מגי1

– מיקולה, לא ראית במקרה עוגה של מגי סימפסון על השיש, נכון?
– אה אה.
– אז אם כך, בטח אין לך מושג מה קרה לעוגה.
– פָּה פָּפָּה פָּאפּוּפָּה?
– אני לא מבינה מה אתה אומר. יכול להיות שהפה שלך מלא בעוגה שהרגע הכנתי?

ידעתי, ידעתי שזה יקרה. ובגלל שידעתי, צילמתי את העוגה מבעוד מועד, כולל כל שלבי ההכנה.

את העוגה הכנתי כאמור לקטנטונת השובבה שלי, בדמות פרצופה החמדמד של מגי סימפסון – גם בגלל שהדר ממש אוהבת לשחק עם בובת מגי סימפסון שלה, וגם בגלל ששתיהן די דומות אחת לשנייה.

החלטתי לאתגר את עצמי ולקפוץ למי הסוכר. בעצם בצק סוכר זה קצת כמו פיסול. צריך לחשוב מראש מה רוצים להכין, ולפרק את הרעיון לגורמים ולצבעים.

אבל דבר ראשון, צריך להכין עוגה. לקחתי את המתכון הזה של קארין גורן לעוגה כושית, בו השתמשתי גם כדי להכין את העוגות בגביעי גלידה ליומולדת של הדר בגן. האמת, שהעוגה יצאה קצת נמוכה. אם יש לכם מתכון מנצח לעוגת שוקולד או עוגה בחושה אחרת שאתם אוהבים, וגם יוצאת גבוהה – לכו עליו.

בפועל זה לא היה כל כך נורא, כי בצק הסוכר הוסיף קצת גובה, וחוץ מזה, מי בכלל יכול לאכול כל כך הרבה מתוק?!

(רמז: אני)

מגי2

אחרי שמכינים את העוגה, חותכים את השוליים בצורת שפיצים, כדי שתיראה כמו הראש של מגי. את כל זה עשיתי על כשהעוגה מונחת על מגש, כדי שאחר כך יהיה לי קל לשאת אותה בעודי בורחת מילדים זללנים ותאבי-גלוקוז.

מגי3

השלב הבא הוא למרוח על כל שטח הפנים של העוגה (גם בצדדים) ממרח כלשהו, שישמש כדבק בין העוגה ובין בצק הסוכר. עדיף שהממרח לא יהיה משהו שדורש קירור, כי בצק סוכר ומקרר לא הולכים יחד. אני מרחתי ממרח שוקולד השחר (אם אתם ממחנה נוטלה – תצאו מפה מיד!).

הדר מאוד רצתה לעזור עם העוגה (כלומר לתקוע בפנים אצבעות ולעשות חורים קטנים). תחשבו מה זה היה גם לצלם, גם להשגיח שהיא לא תיגע בכלום, גם להתאפק לא לאכול מזה בעצמי וגם לוודא שהיא לא קופצת באנג'י מהשיש. אותי למועצה לשלום הילד!

מגי4

עכשיו מגיע החלק הכיפי – טעימות! כלומר, עיבוד בצק הסוכר, שכולל בין לבין טעימות (בקרת איכות, כן?).

את הבצק הלבן שהיה לי צבעתי בעזרת צבע מאכל ייעודי – מטפטפים כמה טיפות ולשים את הבצק על משטח מקומח טוב-טוב בקורנפלור, עד שהבצק נצבע בצבע באופן אחיד. אופציה נוספת היא כמובן לקנות בצק בצבע הרצוי.

מרדדים את הבצק בעזרת מערוך, ופורשים על העוגה. מהדקים לעוגה בעזרת "מחליק", וחותכים את הקצוות שמסביב בסכין חד. ככה זה נראה בסוף.

מגי5

עכשיו הגענו לשלב הפיסול. בצק סוכר, כמו חימר, כיף לעבד בידיים. אי אפשר למרוח אותו כמו חימר, אבל כן מדביקים אותו אחד לשני כמו חימר. הכנתי משולשים קטנים צהובים בשביל הקוצים של מגי, כדור צהוב לאף ושני כדורים צהובים עם שקע לאוזניים, עיגול+טבעת אדומים בשביל המוצץ, עיגולים לבנים לעיניים וסרט תכלת לשיער. סער עזר לי מאוד והכין את האישונים והריסים של מגי מבצק שחור – מוטוריקה עדינה לתפארת.

ו… זהו, העוגה מוכנה. אני הולכת לשנייה, תשגיחו עליה בשבילי?

מגי6 מגי7

מזל טוב נסיכה.

מגי8

God Save the Queen

רגיל

–          מיקולה, תאר לך שהיית עכשיו בן עשר.
–          כן! מיקולה ממש אבל ממש רוצה להיות בן עשר.
–          ברור, כי אם היית בן עשר היית בוגר, מנוסה, עשיר בחוויות ומוכר בכל האינטרנט.
–          לא בגלל זה. אם מיקולה היה בן עשר היית כבר קונה לו אייפון!

קולטים? אני מנסה לנהל שיחה פילוסופית, ולמפלצתון הזה יש רק מתנות בראש.
ולמה בכלל התחלתי עם זה? כי הפוסט של היום מוקדש כולו למישהי מיוחדת שחוגגת עשר שנים תמימות לשני הבלוגים השווים שלה. בסוף הפוסט אפילו מחכה לה הפתעה. אני גאה להציג את פרוייקט:

10yearsproject
לחצו על התמונה כדי לקרוא עוד על הפרוייקט

אם יצא לכם אי פעם לקרוא את הבלוג פשוט מבשלת, ולשאוב משם רעיונות למתכונים מעניינים (ולאחרונה באוריינטציה טבעונית…), או את הבלוג האישי-משפחתי-גיקי עפיפונים, ולהכנס לעולמה של אמא-מחוננת-לילד-מחונן, אז בטח יצא לכם להכיר את רחלי. ואם לא, אז אתם הולכים להכיר אותה עכשיו.

 זאת רחלי.

995835_10151645195695349_2141313266_n

לא ברור לי איך היא מצליחה להתמיד ככה, אבל מזה עשר שנים (10!!!) שרחלי כותבת שני (2!!!) בלוגים, ומתחזקת קהילת מעריצים וקוראים לא קטנה בכלל. מלכה או לא?
חגיגות העשור האלה גרמו לי לחשוב מה יהיה עם הבלוג שלי ועם מיקולה כשהוא יחגוג עשר שנים. חוץ מזה שהוא ירצה אייפון כמובן.

 את רחלי הכרתי כשהיא באה אלי לסדנת לֶבֶד, והכינה לבנים שלה את האנגרי בירד החמוד הזה.

DSC_0684

 בסדנה דיברנו על בישולים, ילדים, פייסבוק, יצירה ועוד ועוד, וגילינו שיש לנו המון נושאי עניין משותפים. מאז אנחנו נפגשות בערך כל יום-כל היום בפייסבוק, קוראות אחת את השנייה וגם נפגשות מדי פעם.

 הנושא אולי הכי חשוב שגיליתי שמשותף לנו הוא האהבה לממלכה המאוחדת, ובעיקר לבירתה לונדון. אם יש עיר בעולם שעכשיו (עכשיו! עם הפיג'מה) הייתי עוברת לגור בה, זו לונדון. שתי הלהקות האהובות עלי הן הביטלס וקולדפליי. בכלל, היה הרבה יותר מוצלח אם המנדט הבריטי היה נשאר כאן בארץ, ורצוי לעד. כולם פה היו הרבה יותר מנומסים.

פעם אפילו הייתי חולמת על דוכס בריטי עם מבטא של קולין פירת', שידהר לעברי על סוס לבן, ירים אותי בזרועותיו (תוך כדי דהירה), יקח אותי לארמונו שבעיירה קנטרברי, יישא אותי לאישה בטקס מלכותי, ומשם נמשיך לחיים משותפים בדירתו השיקית שבשכונת נוטינג היל המגניבה שבלונדון. זה לא קרה. לא שאני מתלוננת, אבל רק לשם הסיכוי שזה יקרה, קניתי לי כרטיס טיסה לדצמבר, וזאת תהיה לי הפעם השלישית בעיר היפה בעולם. טוב, נו, כנראה שזה לא יקרה העניין עם הדוכס. גם סער בא איתי.

 מזכרות מלונדון
קצת מזכרות מהטיול הקודם ב-2003

ולמה אני חופרת לכם על לונדון? כי במסגרת הפרוייקט של רחלי, בחרתי לי פוסט אחד להשראה מתוך הבלוג שלה, וכחובבת בריטניה מושבעת, איך יכולתי לבחור פוסט אחר מאשר מסיבה בריטית לכבוד ה-Diamond Jubilee של המלכה אליזבת'? בפוסט הזה מסופר על חגיגות שישים שנות מלכות למלכה אליזבת' (60!!!). רחלי לא הסתפקה בלקרוא על החגיגות באינטרנט, והחליטה לעשות מסיבה משלה. בפוסט הזה, רחלי גם מפליאה בכישורי הבישול שלה, וגם מתהדרת ביכולות הפקת אירועי הקונספט שלה, והפעם בסגנון בריטי, אלא מה?

 כל הכחול/אדום/לבן הזה סחרר אותי (לטובה). בסוף, לאחר סיעור מוחין עם עצמי, יצא שאני + רחלי + בריטניה + יצירה + האייפון של מיקולה, הולידו את זה:

איקסים1 איקסים2

 מה זה? זה קאבר (כיסוי, למתקשים) לסמסונג גלקסי S2, שרקמתי עליו את דגל בריטניה ברקמת איקסים הכה-טרנדית, מתנה לרחלי ולטלפון שלה!

–          לירון, את רצינית?
–          מה, מיקולה, לא אהבת?
–          מיקולה אהב. למרות שהיה עדיף שיהיה לה אייפון. אבל אף אחד לא מושלם.
–          אז מה הבעיה?
–          את באמת הולכת לתת לה את הכיסוי הזה מתנה?
–          למה לא?
–          כשהיא מפרסמת מתכון בבלוג שלה, היא גם מבשלת לך אותו???
–          אמממ. לא.
–          יפה. שתרקום לבד!

בסוף התפשרנו שנשאל את רחלי מה היא מעדיפה – את הקאבר המוכן, או קיט (ערכה, למתקשים) שמכיל קאבר מחורר, הוראות הדרכה לרקמת איקסים של דגל בריטניה, מחט וחוטים בצבעים מתאימים – כדי שתוכל לבלות אחה"צ נינוח של תרפיה ברקמה, תוך שתיית תה מספלי חרסינה עדינים. אז רחלי, מה את מעדיפה?

אגב, גם אתם יכולים לרקום לעצמכם קאבר של דגל בריטניה. או של דגל ערב הסעודית, או ווטאבר, מה שעושה לכם את זה. בעצם, אתם יכולים לרקום כמעט כל איור שתמצאו בגוגל. בואו לראות איך עושים את זה עם הקיט שלנו.

אני בינתיים הולכת לתכנן את הגיחה הבאה ללונדון, ולמצוא את כל המקומות הכי מיוחדים – כדי לשתף אתכם בהם, כמובן, כשאחזור. זה הולך להיות עוד שלושה חודשים, אז כדאי שתירשמו לעדכונים מהבלוג כדי שלא תפספסו (נרשמים עם המייל בעמודה שבצד שמאל של האתר). יש למה לחכות 🙂

פטיש מסמר

רגיל

סוכות אף פעם לא היה החג החביב עלי כילדה. מילא חנוכה (יש דמי חנוכה), מילא פורים (יש לי יומולדת + דמי פורים), מילא פסח (מי שמוצא את האפיקומן מקבל שלישיית גרביים). אבל סוכות? נו, יאללה, אז מישהו מהוועד בנה סוכה בדשא, מישהו אחר קישט אותה בקישוטים מנצנצים, ועל לשבת בה בכלל לא היה מה לדבר מרוב יתושים.

אבל מאז שמיקולה הגיע לעולם, והתחלתי לעסוק באופן רציני בעיצוב, שיפוץ ו"עשה זאת בעצמך", פתאום סוכות קיבל משמעות חדשה.

פתאום הבנתי.
הבנתי שסוכות הוא החג המושלם שלנו, ה-DIYers (אנשי ה"עשה זאת בעצמך"). ואפילו השיר של סוכות מוכיח את זה, בגדול:

פטיש, מסמר
ניקח מהר.
סוכה לבנות,
בנים ובנות.

קרשים ניקח
וענפים לסכך
קשט הגג
לכבוד החג.

פטיש, מסמר – מילים: עמנואל הרוסי, לחן: נחום נרדי

אז מפוסט שהתכוון להיות הדרכה קטנה לקישוטי סוכה, פתאום נהייתה לי הפקה שלמה של סוכה מעוצבת ומושקעת – קצת אקולוגית, קצת יפנית, קצת מנוקדת, והכי חשוב – עשירה בצבעוניות של תכלת וורוד, שהוא שילוב שאני אוהבת במיוחד.

ומכיוון שאין לנו הרבה זמן, ויש לי הרבה מה להגיד, כדאי שנתחיל.

–          טוב, מיקולה, תתחיל לגזור עיתונים.
–          בשביל מה?
–          בשביל שרשראות לסוכה כמובן.
–          לירון, עיתונים זה פאסה.
–          אז אולי נקנה את הדפים המעוצבים האלה משני הצדדים, שכבר גזורים מראש לרצועות?
–          לירון, מה זאת העצלנות הזאת? זה חג של יהודים או נופש בקאריביים?
–          אז מה אתה מציע?
–          אם כבר את משתמשת בנייר – אז לפחות תמחזרי!

וכך נולדה לה הפרפראזה האקולוגית על שרשראות הסוכה המסורתיות, שהכנו אני ומיקולה מגלילי נייר טואלט (תתחילו לשמור כבר מעכשיו + לאסוף מהשכנים), ומ-וושי טייפ.

מה זה וושי טייפ?
מה זה וושי טייפ??? סירייסלי? וושי טייפ, למי שעוד לא קלט את הטרנד ההיסטרי הזה, הוא מין סלוטייפ יפני שעשוי מנייר דקיק ודביק, בא באינסוף דגמים וצבעים, אפשר להדביק ולהוריד אותו כמה שרוצים ואפילו לקרוע אותו באצבעות. יש אינספור דברים שאפשר לעשות עם הכיף הזה.

אז מה אתם צריכים?

החומרים הדרושים

נתחיל בלמעוך קצת את גליל נייר הטואלט (בטח כבר עשיתם את זה כשהיה לכם משעמם בשירותים), ולסמן עליו סימונים בעפרון כל 1.6 ס"מ, פלוס מינוס בנקודות 1.6, 3.2, 4.8, 6.4 ו-8 ס"מ.

DSC_0525

נגזור רצועות לרוחב הגליל לפי הסימונים. מכל גליל נקבל 6 טבעות.

DSC_0526

כל טבעת נגזור בקצה אחד של המעיכה על מנת לפתוח אותה. נכון, צדקתם, את הטבעת הראשונה לא צריך לגזור.

DSC_0527

עכשיו תגזרו מ-ל-א כאלה.

DSC_0532

הגענו למלאכת השידוך: נשחיל את הטבעות אחת בשנייה, ונשדך את הקצוות באמצע.

DSC_0529

ופה מתחיל החלק הכיפי: וושי טייפ! נדביק את הוושי במרכז כל טבעת, ואם הייתם מדוייקים עם תכנית השידוכים, הוושי יכסה את הסיכות.

DSC_0537

טה-דאם! שרשרת אקולוגית מוכנה!

DSC_0539

לקחתי שני גלילים שנשארו לי, גזרתי אותם לאורך והלבשתי אותם על בקבוק זכוכית שקוף. כרכתי מסביב וושי טייפ וניירות קרפ בוורוד ותכלת, קשרתי חוטי רפייה, והופה! ואזה ללולב, ערבה והדסים!

DSC_0549 DSC_0542

נכון, המהדרין יצקצקו בלשונם ויגידו שמה פתאום ואזה, הרי צריך לאגוד אותם ב"קוישיקלך", שזה בעצם אחד מעלי הלולב שכורכים מסביב לכל הענפים (קראתי בוויקיפדיה). אבל פה לא במצוות עסקינן אלא בסטיילינג!

ובכל זאת, כדי שאצא לפחות קצת צדיקה, אני אספר לכם שארבעת המינים מייצגים, על פי אחד הפירושים מהקבלה, את שבעת האושפיזין שבאים לבקר בסוכה: שלושת ענפי ההדס מייצגים את שלושת האבות – אברהם, יצחק ויעקב; שני ענפי הערבה מייצגים את האחים – משה ואהרון; הלולב מייצג את יוסף; והאתרוג – את המלך דוד.

חשבתי וחשבתי איך ואיפה להניח את האתרוג. הוא אמנם נראה כמו לימון קצת מקווצ'ץ', אבל משחר ההיסטוריה מייחסים לו סגולות רפואיות מכאן ועד אתיופיה (שם צחצחו עם זה שיניים. נשבעת!). אם תקנו אותו במאה שערים, הוא עלול לעלות לכם, רחמנא לצלן, אפילו 200 דולר.

אז מכיוון שהסוכה שלי מעוטרת במוצרי נייר, החלטתי ללכת על קופסת אוריגמי מהודרת לאתרוג שלי. תוכלו להכין כזאת בעזרת "דפדפים" – ניירות צבעוניים דו-צדדיים, וההדרכה שבלינק הזה. אזהרה: ההדרכה למכורי אוריגמי קשים בלבד!

DSC_0557 DSC_0558

אז שרשראות יש. ואזה וקופסה לארבעת המינים יש. אושפיזין יש. מה נשאר? שולחן עורך. כן, נו, אז מה אם זה מפסח. גם בסוכות הבנאדם צריך לאכול, לא?

לקחתי לי דפים מפוספסים בתכלת, גם הם מסדרת "דפדפים", וכן פאנץ' (מחורר בלשון העם), שיכול לחורר 2 דוגמאות מגניבות של חורים, לבחירתכם.

DSC_0550

חוררתי לי את הדפים משני הצדדים, וארגנתי לאושפיזין פלייסמטים אלגנטיים.

DSC_0553

ועכשיו, כשכל האביזרים מוכנים, מה שנשאר הוא לארגן את הכל בסוכה.

רגע.

צריך גם סוכה.

– אוקיי, מיקולה, אני מוכנה שנקנה את אחת הסוכות לנצח האלה. אפילו יד שנייה.
– לא. את בונה סוכה לבד!
– מי? אני?
– מיקולה מוכן לעזור לך.
– יופי!
– …בצילומים.

סוכות באינסטגרם

וככה יצא שעל הדרך גם בנינו סוכה, פעם ראשונה בחיים. היה מאתגר, בעיקר בקטע שהייתי צריכה לקדוח כמה ברגים ממש-ממש בשקט, כי השכנה מלמטה עלתה להתלונן. מה הקטע שלך? כולה שתיים-עשרה בלילה.

תמונה

ככה זה נראה כשסיימנו את החלק הקשה, שבסופו קיבלנו תעודת פועל זר. ואז התחיל החלק הכיפי של הקישוטים. מי בא להתאשפז אצלנו?

DSC_0613 DSC_0635

כסאות לאברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד (זה קצת כמו אליהו הנביא, לא?) – מהאוסף הפרטי של מיקולה.

DSC_0663

נשאר לי קצת וושי טייפ. החלטתי לעטר גם את הכוסות.

DSC_0645

אני מתה על הצל שהסכך עושה!

DSC_0648

אם כבר אז כבר, גם לסכו"ם מגיע.

DSC_0686 DSC_0688

DSC_0659 DSC_0679 DSC_0681

למניפות המקסימות חיברתי זנבות מנייר קרפ. יפה איך הם רוקדים להם ככה בשמש, לא?

DSC_0668

******************

בהפקה הזו השתתפו הרבה אנשים וגורמים, שלכולם אני רוצה להודות מקרב לב.

המניפות המהממות והצלחות המנוקדות הכובשות – באדיבות דנה מ"פארטי סט" – כלים חד פעמיים מעוצבים. יש עוד הרבה קישוטי סוכה מוכנים ומקסימים באתר שלה: www.partyset.co.il

חומרי היצירה (וושי טייפ mt, דפדפים, בורדר פאנץ' של ek) – באדיבות סופרקיט. הרבה תודה ליעל ולתמר על הטיפים וההשראה. למוצרים נוספים, ולבירור חנות היצירה הקרובה לביתכם אשר מוכרת את המוצרים האלה, תתקשרו לסופרקיט: 09-7409777 או כנסו לאתר.

קרשים לסוכה – באדיבות יאיר מחברת הבנייה "אדירים". עכשיו אני מוכנה לסלוח להם שהם בונים לנו בניין יוקרתי ומפלצתי ליד החלון החל משש בבוקר כל יום.

סט ארבעת המינים – באדיבות הרב יוסי ליפקין מבית חב"ד בכפר סבא. מסתבר שלא רק בחו"ל הם כאלה מגניבים!

קירות לסוכה – באדיבות שלומי, השכן שלי, שבמקרה היו לו וילונות לבנים במחסן.

סכך – באדיבות פלוני אלמוני, שדאג לגזום את העץ שלו, ולהניח ענפים בצורה מאוד מסודרת ברחוב ליד הבית שלי. או כמו שהדר אמרה אתמול: סכך וחלילה!

טריוויית סוכות – באדיבות ידידי רפאל נתיב. בהחלט החכמתי 🙂

זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן עַל…

רגיל

זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן
עַל אַנִיטָה וְחוּאַן
גָּבְהוּ עִשְׂבֵי הַזְּמַן
וְהַשּׁוֹשָׁן פָּרַח עַם הַחוֹחִים
הֵם שַׁיָּכִים עַכְשָׁו לְמַלְאָכִים.

אַנִיטָה לְחוּאַן חִכְּתָה
אַךְ הוּא אִחֵר לִקְטֹף אֶת רִימוֹנֵי אַהֲבָתָהּ
גְּבִיעֵי שְׂפָתֶיהָ הוּא עוֹד לֹא שָׁתָה
פִּתְאוֹם הַקַּיִץ תָּם
אַךְ לֹא יֵיתָּם סִפּוּר אַהֲבָתָם.

שיר אהבה ישן, מילים: נתן יונתן, לחן: נחצ'ה היימן

–         לירון, מה זה, שיעור ספרות מוגברת?
–         למה לא, מיקולה? קצת קולטורה, קצת געגועים לבית הספר. מה, לא נהנית בשיעורי ספרות?
–         מיקולה דווקא נהנה.
–         אפילו מ"החטא ועונשו"?
–         בטח, התקציר היה לא רע בכלל.

אז רק אני קראתי את "החטא ועונשו" עד הסוף? Damn!

ומה זה ה"תרבות יום א" הזאת אתם בטח שואלים? אז ככה. יש לי חבר טוב, איתן מרקס שמו, וחוץ מזה שהוא פחות או יותר הדוד המאומץ שלי, הוא גם סבא נהדר של ליבי המתוקה, מגלף בעץ משכמו ומעלה, צלם בחסד ובכלל איש טוב באמת.

ומה לכם ולאיתן מרקס? איתן יקירנו מציג את צילומיו בתערוכה חדשה, "כשפרוזה, פואטיקה ואמנות פלסטית נפגשים", אשר נוצרה במיוחד לרגל פסטיבל מספרי סיפורים שמתקיים בתיאטרון גבעתיים במהלך כל סוכות.

בתערוכה מוצגות עבודות של יוצרים ישראלים רבים מתחומי האמנות הפלסטית (ציור/פיסול/צילום/מעשה טלאים), אשר נוצרו בהשראת שירים מהמקורות וממיטב היצירה הישראלית, הקלאסית והמקורית, ויוצרים איתם דיאלוג. תוכלו למצוא שם את ביאליק לצד אדגר אלן פו, ולטייל בין רחל המשוררת לרבי נחמן מברסלב. חלק מהיוצרים בתערוכה אף כתבו בעצמם קטעי שירה לעבודותיהם.

 השיר שלמעלה, או יותר נכון קטע ממנו – " זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן עַל", הוא שמו של הצילום הזה של איתן המוצג בתערוכה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הצילום מראה נעליים שגולפו בצורת פרצופים של חבורת זמר, ומכאן החיבור לשיר.

בעבודותיו, איתן אוהב להראות ולתעד סיפורים אנושיים. הצילומים שלו תופסים רגע מהמציאות, רגע שמספר סיפור. כל אחד יכול לראות בתמונה סיפור אחר, וזה מה שיפה בזה לדעתי. כך גם הצילום הזה, שלא מוצג בתערוכה, אבל הוא אהוב מאוד על איתן. הצילום הוא מתוך סדרת "רגליים מספרות", ומוטיב הנעליים שבו חוזר כמובן כחוט המקשר בין שני הצילומים.

רגליים מספרות

בתערוכה מציגים עוד הרבה אמנים, והיא עוסקת בנושאים מגוונים כאהבה ויחסים, אמונה, נשיות ואמהות, שכול ועוד. אוצרת התערוכה: איילת בירן.

התערוכה פתוחה כל יום בין 10:00-17:00 ובשעות המופעים, ומסתיימת ב-28.9.13.

אז יאללה, תפרגנו לאיתן ובואו!

נוסעים נכבדים שימו לב

רגיל

זה רק אני או שהחופש הגדול, שכל כך ייחלנו לסיומו בטרם עת (מה שלא קרה), זולג לו בלי שנשים לב לתוך הימים הראשונים של הגן, שגם הם בעצם ימי חופש במסווה של ימי הסתגלות, ואלה האחרונים מתמוססים להם בעדינות לתוך חופשת ראש השנה, שעוד רגע תהפוך לה באלגנטיות ליום-כיפור-פה יום-כיפור-שם, ופתאום הופה! סוכות!

מה זה??? מה עם חופש להורים קצת?

האמת שאני מעריצה גננות. להעסיק חבורת זבי חוטם במשך יום שלם, כל יום, במשך שנה שלמה. בעצם חצי שנה אם מורידים את כל החופשים. אני, לעומת זאת, גיליתי בחופש הגדול הזה שמדריכת הצופים שבי (יאללה! בואי נכין עוגיות ונצייר ונדביק מדבקות ונבנה בלגו יחד!) שהתנגדה נחרצות לטלוויזיה, עוברת לאט לאט מ"אני מרשה לך רק פים ופימבה" ל"תדליקי, תדליקי".

אז כששרון הציעה שניקח את הילדים לתערוכת הרכבות החשמליות המיניאטוריות בירושלים, זרמתי. לנו יהיה זמן איכות של חברות, ולילדים יהיה שמייח. והכי חשוב – עם כל הנסיעות והבילוי בתערוכה והמסעדה והכל, יהיה לנו יום אחד פחות בחופש הגדול להיות בו צוות הווי ובידור.

מיקולה מאוד התרגש לשמוע שנוסעים לתערוכה, והלך לקרוא קצת פרטים באתר.

– לירון, הדרכון שלך בתוקף?
 למה אני צריכה דרכון, מיקולה? התערוכה בירושלים, ובפעם האחרונה שבדקתי, היא עדיין שלנו.
– אבל כתוב באתר שהרכבות נוסעות בתוך נוף אירופאי מרהיב.
– אתה לא מתכוון… לנסוע ברכבות האלה?
– בטח שכן! מיקולה אף פעם לא היה בחו"ל.

אוקיי, הבנתי. אני צריכה לחשוב על תוכנית להסחת דעתם של הסדרנים, למקרה שמיקולה יחליט לקפוץ לתוך אחד המודלים ולעלות על רכבת לטחנת הרוח שבכפר הדייגים הציורי זאנסה סחאנס.

הגענו, לאחר ההתברברות המתבקשת בירושלים (אפילו הווייז לא יכול על העיר הזאת), וגילינו שאמנם אסור לאכול בפנים (הגנבנו לילדים צ'יריוס, כל פעם אחד), אבל מותר לצלם. אז קודם תמונות ואז מסקנות (תלחצו ותדפדפו).

ועכשיו מסקנות:

1. התערוכה מהממת. הרכבות מגניבות ומכל מיני תקופות, הירידה לפרטים מרשימה, הסטים מושקעים – תאווה לעיניים – ונראה שלמי שבנה את זה היה ממש כיף. השוס הגדול בעיני הוא הלונה פארק. הדר, לעומת זאת, הכי התלהבה מגני השעשועים הקטנים שפזורים בין הבתים. שאלתי אותה אם היא רוצה להתנדנד, והיא הסבירה לי שלא כי היא גבוהה מדי. סופסוף היא גבוהה ממשהו!

2. ניחוח חו"לי. הנוף באמת אירופאי, ואם אתם לא טסים השנה (או שכן טסתם אבל אתם כבר מתגעגעים) – זה הכי קרוב לחו"ל שיהיה לכם. גם כשתצאו מהתערוכה, ותהיו ממש רעבים – תוכלו להכנס לאחת המסעדות באזור ולהרגיש בשאנז אליזה מבחינת המחירים (ארוחת ילדים ב-60 ₪? סירייסלי?)

3. רכבת ישראל. התערוכה בחסות רכבת ישראל, אבל באופן מפתיע היא מתנהלת בצורה מופתית (אין איחורים, לא מבטלים קווים, ואין חיילים שישנים על הרצפה).

4. פעילויות לזאטוטים. במרכז התערוכה יש מין במה קטנה, שסביבה מתגודדים כל הילדים. מצד אחד זה מגניב, כי הילדים יכולים להפעיל בעצמם רכבת על שלט, ומצד שני לא ממש מרשים להם לגעת ברכבת שנוסעת להם מול העיניים. הייתה חסרה לי קצת פעילות אינטראקטיבית.

5. תאורה. האורות בתערוכה נדלקים ומתעמעמים כל הזמן, כדי ליצור אווירת יום ולילה. אחלה רעיון, אבל אם אתם מצלמים – חכו לאור הכי מתאים…

6. אחרי התערוכה, הדר לא הפסיקה לדבר על זה שהיא רוצה שתהיה לה רכבת בבית. סבתא – לתשומת ליבך, יום הולדת 3 🙂

7. מארגני התערוכה כנראה חשבו כמוני בפסקה הראשונה של הפוסט, ולכן התערוכה תמשך עד 30.9. יש לכם המון ימי חופש בשביל ללכת אליה.

ולסיום, אנימייטד גיף שהכנתי לגמרי בעצמי:

תערוכת הרכבות

החמישייה הפותחת

רגיל

ששש.
אני שומעת את צעקות השמחה שלכם עד פה.
אבל זה שנגמר החופש הגדול והמפלצתונים הפרטיים שלכם כבר חזרו או עומדים לחזור לבית הספר ולגנים, זו עדיין לא סיבה להעיר את מיקולה. בכל זאת, הגיעה גם שעת השינה שלו, כי בכל זאת, גם הוא מחר מתחיל שנה חדשה בבית הספר למפלצות. ראיתם את הסרט? לא? אל תראו. עדיף לכם לנצור את התחושה המתוקה של הסרט הראשון (תאמינו לי, ראיתי אותו כ-3,579 פעם – הילדה מכורה).

אז מה אני עושה כאן בשעת צהריים מאוחרת, במקום לשנו"צ? אני אספר לכם.

היום זהו יום חג לבלוגרים. כן, גם לנו מגיע. כל השנה אנחנו כותבים פוסטים מושקעים, מחפשים את הנושאים הכי מעניינים, מתאמצים עם הבדיחות, מדייקים עם הלינקים, עושים אהבה עם הצילומים שלנו. יום אחד בשנה, גם לנו מותר לנוח מהעיסוק האובססיבי הזה בעצמנו, ולכתוב פוסט שלם שמוקדש כולו לבלוגרים אחרים.

קוראים לזה "בלוג דיי", וזה קורה היום.

בבלוג דיי, כל בלוגר שלא נולד אתמול/שלא עשו אותו באצבע/שמכבד את עצמו, ממליץ על חמישה בלוגים שהוא אוהב במיוחד. בדרך כלל נורא קשה לבחור, ותמיד יש בלוגים שיופיעו בכל רשימה, ואיכשהו אף בלוגר לא באמת מצליח לכתוב רק על חמישה בלוגים, כי איך אפשר? יש כל כך הרבה וכל כך טובים ויפים ומצחיקים ועצובים ונוגעים ללב.

עשיתי רשימה של כל מיני בלוגים שאני אוהבת, כדי לבחור מתוכם על מה לכתוב. אני מאשרת לכם הצצה חד פעמית למחברת שלי!

רשימה

(תראו איך השחלתי לכם בתת מודע עוד מלא בלוגים)

אני יודעת שאתם הכי אוהבים בעולם לקרוא אותי ואת מיקולה, אבל בלוג דיי זה בלוג דיי, ובסופו של דבר התגבשה לה הרשימה של חמשת הבלוגים שכדאי לכם לקרוא חוץ מאת שלי. הנה היא. תהנו.

1. כמה יופי, כמה צבע, כמה מקוריות, כמה השראה יש בבלוג של שרית וסתיו, הלוא הן "מיספטל" – הייטקיסטיות שיש להן זמן גם להיות אמהות וגם להיות מעצבות / צלמות / בשלניות / כותבות בחסד. רק מהמחשבה אני מתעייפת לשבוע, ורק מקריאת פוסט אחד שלהן אני מתעלפת ליומיים. נפלתי ברשתן כשנתקלתי לראשונה בפוסט הדגים הזה (שימו לב, זה הולך להיות קו מנחה כאן). להתאהב.

מיספטל

2. אמיתיוּת. יש מילה כזאת? אם כן, אז אילנה – "מְרַפְרֶפֶת מֵעַל קֶצֶף הַמַּיִם" – בטח המציאה אותה. גם כי השירים בבלוג שלה הם כאלה, כל כך אמיתיים וכנים, וטהורים וענוגים, וגם כי היא עצמה כזאת. מילים הן המומחיות של אילנה, והיא חוקרת אותן ומשחקת בהן וממציאה אותן מחדש ודולה כאלו שלא ידעתם שקיימות ושוזרת אותן בשירים מלאי נשמה.

 גם כאן יש דגים, בפוסט על חברות אמת.

אילנה

 3. יש מלא בלוגים של אוכל. מ-ל-א. אבל יש אחד שממש כיף לעקוב אחריו, כי הוא מהחיים, וכי הוא מתובל בהגיגים שכל אמא תתחבר אליהם. ומעכשיו, כל פעם שבא לי מתכון, אני הולכת קודם כל לחפש אצל רחלי ב"פשוט מבשלת", שמתחזקת אותו כבר שנים במקביל לבלוג המשפחתי שלה, "עפיפונים" (הא! השחלתי לכם עוד אחד!). כשחושבים על זה, המתכון הראשון שביקשתי מרחלי כשפגשתי אותה לראשונה, היה מתכון לסלמון.

הופה! מתחבר לתמת הדגים!

הנה המתכון שרחלי הציעה לי אז, והנה תמונה ממתכון נוסף של פסטה עם סלמון שבא לי להכין:

פשוט מבשלת

4. בא לכם עוד דגים? בבלוג "מאיוק" של מאיה יש אהבה גדולה ליצירה, לתפירה, לעיצוב וליופי שנוטף מכל תמונה ותמונה בבלוג שלה, המצולם לעילא ולעילא. מה לעשות, אאוט אוף פוקוס עושה לי את זה, בעיקר כשזה בא בגוונים פסטליים ובקומפוזיציות מושלמות, של יצירות מעשה ידיה של מאיה לתפארה. מצאתי פוסט מלפני שנתיים על עיצוב שולחן דגיגים לילדים לכבוד ראש השנה, ואם ארבעת הימים הבאים פנויים לכם לגמרי, יש סיכוי שעוד תספיקו. לעבודה!

מאיוק

5. אחרון וחביב מאוד ואפילו הרבה, הוא בלוג "הביתה" של עדי, דנה ותמר. כאן אין דגים, אבל יש בתים. בתים מרתקים, בתים מיוחדים, בתים של אנשים שאתה לא מאמין איך היה להם זמן לסדר כל כך יפה. אולי יום אחד אני אזמין את שלושת בנות הבלוג ואת הגר, הצלמת שלהן, לצלם גם את הבית שלי (זה בהנחה שנתלה כבר את כל המנורות). לשטוף את העיניים ולקנא.

בחרתי לכם בית כמו שהייתי רוצה שיהיה לי – כזה שכולו יהיה מעשה ידי, והכל בו יהיה מיוחד ויוצא דופן, כמו אצל תמר.

הביתה

האמת שהתעייפתי מכל היופי הזה. בטח גם אתם.
מזל שבלוג דיי הבא הוא רק בעוד שנה.