קטגוריה: שיפוץ רהיטים

תוכניות לסופ"ש

רגיל

ושוב אני נאלצת לנסוע למסע מפרך ברחבי הארץ.
ושוב אני יוצאת למצוא אוצרות חבויים בערים נסתרות.
ושוב אני טורחת בערב שבת כדי שלכם יהיה מה לעשות בשבת.
ושוב אני מחזיקה חזק את התיק כדי שהארנק שלי לא יברח מתוכו ויקנה כל דבר ברדיוס של 50 מטר.

קשים חייה של הפולנייה הממוצעת!

כבר סיפרתי לכם פעם שהדבר הכי מסובך בעבודה שלי זה סיבובי השופינג, שבדרך כלל מסתכמים בערימת ברגים, אבל מדי פעם בשיטוטיי אני נופלת על חנויות קצת יותר מעניינות, ולפעמים אפילו, רחמנא לצלן, סופגת קצת קולטורה. אז לאן אני שולחת אתכם בסופ"ש?

פעם היה פה…

בית מרקחת?

DSC_0199_

אולי בית דפוס?

DSC_0198_

אין לי מושג מה היה לפני 100 שנה במבנה העות'מאני המיוחד הזה, מה שבטוח הוא שלא מזמן הייתה שם חנות כנראה קצת עמוסה ואולי קצת חשוכה ויכול להיות שהיה צריך לפשפש בה קצת כדי למצוא איזו מציאה, כיאה לשוק הפשפשים החיפאי המתפתח. אבל עכשיו יש במבנה בעל התקרה העגולה חנות מתוקה, מוארת ומאירת פנים בשם "מפעם", ובעליה הגאות – גבי ועינת – ישמחו לארח אתכם ולספר לכם על כל פריט ופריט ולעזור לכם לבחור חפץ או רהיט עם אופי לבית שלכם. וזה הרבה יותר פשוט כשרואים את כל הפריטים מונחים ברוב סטייל ברחבי החנות, בפוזות מעוררות השראה וחשק למלא איתם את הבית.

DSC_0217_ DSC_0219_

אז בפעם הבאה שאתם בחיפה, ותנסו לעשות את זה בשבת על הבוקר, צאו לסיור בשוק הפשפשים, פשפשו קצת בין הסוחרים השונים, שחלקם כבר כמה דורות בשוק, וסיימו את הביקור ב"מפעם" אצל שתי הנשים המקסימות ויוצאות הדופן בנוף השוק הזה. ואם אתם מתאהבים שם ברהיט מיוחד שדורש שיפוץ – אתם יודעים איפה אני גרה, כן?

לחם זיתים ומקרון לקינוח

האירוח הלבבי ב"מפעם" כלל גם מרכיב מרושע בדמות ארוחת בוקר נפשעת של קייטרינג "אתי ונעמה". למה מרושע? כי פשוט ברור לי לגמרי שאני בחיים לא אצליח להכין אוכל כל כך טעים, ולהגיש אותו בצורה כה נאה, ולעמוד בפיתוי של סיבוב נוסף בלי להרגיש שמנה מדי. מה שמוביל למסקנה המתבקשת – אם כבר נסעתם עד חיפה, תמשיכו לנסוע עוד קצת צפונה עד מצפה שכניה שבמשגב, ושם תוכלו להתענג על האוכל המופלא בבראנץ' שנעמה רוקחת כל שישי בבוקר. קצרה היריעה מלתאר את חגיגת הטעמים של לחם זיתים טרי, מלווה באורז אדום ושעועית, סלט בורגול סלק, כרובית אפויה ועלי גפן ביוגורט, והכל מוגש בכלים וינטג'יים שנותנים טאץ' נוסטלגי לכל ה"גליליות" הזאת. את הארוחה שלי אכלתי על ספסל כנסייה צבוע ירוק, ואת הקינוח – מקרון אפור-סגול נימוח – על שולחן הסבה יפהפה של "מפעם".

DSC_0205_ DSC_0202_

איפו קרן?

עצירה נוספת בחיפה – בחנות הקונספט הנודדת של המעצבת קרן שביט, "אנשים מעצבים מוצרים. איפו? בחיפו". קרן, המוכרת לכל חובב (בעיקר חובבת) עיצוב בשל אירועי ה"קולאז'" שהיא עורכת מדי שנה, החליטה הפעם על מיזם קצת שונה – חנות פופ-אפ שמוקמת למשך 10 ימים בלבד (במוצ"ש הקרוב זה נגמר, אז תזדרזו), ומאגדת בתוכה כמה מעצבים נבחרים ומקוריים. כיף להסתובב, כיף להתרשם מהעבודות ומהעיצובים יוצאי הדופן – בתחומי אפנה, בית, ספרים וילדים – וכיף לראות את המוצרים מוצגים בתפאורה שארגנה להם קרן בין כתלי החנות. הנה כמה דברים ששמתי עליהם עין:

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב + בגדי ילדים של מריונטה

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב + בגדי ילדים של מריונטה

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב

בובות סרוגות נהדרות של בת גרב

DSC_0232_

גופי תאורה הורסים של "Mikabarr"

גופי תאורה הורסים של "Mikabarr"

DSC_0228_

 

חוזרים למרכז

אם לא ביזבזתם מספיק כסף עד כה, אז יש לכם עוד יום וחצי ליהנות מ"Cozy Home" – יריד החורף של נתנאלה שמתקיים ממש ברגעים אלה במתחם שרונים בהוד השרון. כמעט 100 מציגים מתחומי הלייף סטייל מתרכזים כולם ביריד אחד ססגוני ומתוקתק כמו שנתנאלה יודעת לעשות. קשה, קשה מאוד לא לצאת מכאן עם משהו נורא יפה שיעשה לכם שמח בלב ובבית, בעיקר לאור המציגים החדשים והמקוריים שהצטרפו השנה, שאת הנבחרים שבהם אספתי לכם כאן. שוס נוסף ביריד הוא עמדת היצירה שממוקמת בקומה השנייה, בה תוכלו להתנסות ביצירה בנייר בעזרת מתקפת פאנצ'ים – מנקבי נייר (כולל ליין חדש בעיצובה של נתנאלה), דפים מרהיבים, ושלל חומרי יצירה שיעשו לכם חשק להכין ברכת מושקעות אפילו לחמותכם.

DSC_0195_ DSC_0183_ DSC_0191_ DSC_0197_

ובסוף היום – אמבטיה

מה הייתם עושים אם הייתם אשת קריירה מוכרת ובועטת ומשפיעה, והיה בא צלם די מוכשר, אחד שי גבריאלי שמו, ומציע לכם להכנס לאמבטיה יוקרתית בלבוש מלא ולהצטלם לפרוייקט שכל הכנסותיו הם תרומה לילדים חולי סרטן? ברור שהייתם נכנסים! וכך אכן עשו 50 הנשים שצילם שי במשך כמה שנים: התלבשו במיטב מחלצותיהן, התאפרו והתאבזרו, ונכנסו לאמבטיה מלאה במים לטובת פרוייקט הצילומים המיוחד הזה, אשר מציג את הנשים בכל מיני אספקטים שונים בחייהן, והנושא את השם "נשים באמבטיה: הפנים שאיננו מכירים".

גם הצלם נכנס לאמבטיה

גם הצלם נכנס לאמבטיה

עוד סיבה טובה לבוא לתערוכה היא ההזדמנות לפגוש את הרוח החיה מאחורי התערוכה ומאחורי הצלם גבריאלי – הלוא היא אחותו, וחברתי הטובה, יעל. על יעל ועל כישרונה המופלא למצוא לי רהיטים נטושים אך רבי-ערך (בין היתר, הכורסה הזאת והשרפרף הזה) כתבתי כבר בעבר בבלוג. אבל כדי שתעריכו אותה עוד יותר, אספר לכם שהחמודה הזאת נאלצה לגור עם אמבטיה בסלון במשך שלוש שנים, כדי שהאח הפוחז שלה יוכל להוציא לפועל את חלום התערוכה שלו – ורק על זה מגיע לה שאפו!

סופ"ש נעים 🙂
לירון

מודעות פרסומת

חנות הרהיטים של יעל

רגיל

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל במחוזותינו, חודש מאי הוא כנראה "חודש ימי ההולדת" הבלתי-מעורער. רק מלחשוב על כל האנשים הנפלאים שחוגגים בחודש הזה נהיית לי סחרחורת, שאני חייבת לשבת רגע עם כוס מים קרים לפני שאני בודקת את חשבון הבנק שלי.

אני רק אתן לכם טעימה כדי שתבינו כמה נשים מיוחדות חוגגות החודש.

אמא שלי המדהימה בעולם
אחותי היחידה וההורסת
הבת שלי מחמל נפשי
גיסתי המהממת ביותר

ויעל – החברה הכי טובה EVER! שחוגגת יומולדת ממש ברגעים אלה ושעליה רציתי לספר לכם היום.

946626_10151926707007738_1578741297_n

התמונה כאן למטה היא כנראה התמונה הכי מוקדמת שלנו יחד. נשים בהריון ובעלי קוצב לב – מומלץ להימנע!
מדובר פה במדורת ל"ג בעומר שהתרחשה אי שם בשנות ה-90. לי היה גשר וליעל היה שיער קצר, ושתינו ללא ספק התלבשנו גרוע בכל קנה מידה אופנתי.

photo

עכשיו, אחרי שהתאוששתם מההלם, הנה כמה דברים שלא ידעתם על יעל ושלא העזתם לשאול.

ליעל היתה תקופה לא קצרה בכלל של קרחות. אחרי כל תספורת, אני הייתי מקבלת ראשונה את הזכות לעשות לה ספיחס על הקוצים.

100-0004_IMG

יעל יכולה להרים אפילו אנשים עם עצמות כבדות כמו שלי (הזוג ברקע, אם אתם קוראים את זה, אנא הזדהו).

photo 1

יעל היא בעצם קאוגירל במסווה של בחורה רגילה לחלוטין (צולם לפני שהסוסים התחילו לזוז).

photo 2

ליעל יש שני מתכונים שאני בשום אופן לא מצליחה להחליט מה מביניהם יותר טעים – סלט חמוציות אלוהי או קאפקייקס נוטלה מושחתים – אז היא תמיד חוסכת לי את ההתלבטות ומביאה את שניהם.

10314664_10152406116253158_2658684890755902563_n

ליעל יש כלבה מצחיקה ומטורפת בשם מיקה, שתעשה הכל (הכל) בשביל חטיף לכלבים.

858680_10152818154787738_8900796230671233540_o

היא אפילו הכינה בובה בדמותה בסדנת הלבד שלי!

DSC_0816

ותמיד כשיש לאחת מאיתנו יומולדת, השנייה מזמינה אותה לסושי ב"Moon". באיזשהו שלב הבנו שזה קצת טיפשי, אז מעכשיו כל אחת משלמת על עצמה.

1533805_10152747371417738_212757992_n

– לירון, את חושבת שיעל תסכים לצאת עם מיקולה?
– אם תתאמץ מאוד, מיקולה, נראה לי שיש לך סיכוי. בחורה כזאת לא רואים כל יום.
– ואיפה היא גרה?
– ובכן, בשביל זה תצטרך להגיע עד נתניה.
– נתניה?! למה נתניה?
– למה לא? זו עיר עם יתרונות ברורים.
– מממ…
– יש שם חנייה!

אבל יש יתרון הרבה יותר ברור. נתניה היא ללא ספק עיר המציאות של ישראל. כשאמרתי את זה, יעל ענתה לי:

קראו לה בהרבה שמות – עיר הפשע של ישראל, הריביירה של ישראל, העיר הצרפתית הראשונה בישראל – אבל עוד לא קראו לה עיר המציאות של ישראל.

אבל מה, עם המציאוּת, כלומר – עם המציאוֺת, אין להתווכח.

לא פעם ולא פעמיים קיבלתי מיעל טלפון בהול, בדרך כלל בשמונה לפנות בוקר, לגבי רהיט נטוש כזה או אחר, שיש להצילו במיידי, ולרוב נעניתי בחיוב. לא תאמינו, אבל יעל כבר מצאה לי (בנתניה, כן):
כורסה קטנה
כורסה גדולה
שולחן סלון
מסגרת לתמונה
ושרפרף (עם בולי מס מותרות מקוריים!)

ואלה רק הדברים שאשכרה לקחתי!

אז אחרי שיעל סיפקה לי חומרי גלם לשנה, החלטתי לגשת למלאכה ולהתחיל לעבוד על זה. התחלתי בכורסה הקטנה. הנה תמונות ה"יש פוטנציאל" שלה:

DSC_0700 DSC_0702 DSC_0705

אז התחלתי לשייף, ומתחת נגלה עץ יפה וחזק ונעים, שביטל לי מיד את התוכניות להחביא אותו מתחת לצבע שמנת.

DSC_0355

השארתי את העץ, צבעתי בלכה בצבע דבש וריפדתי בבד מטריף מ"דנדו". התוצאה לפניכם.

כורסה אחרי DSC_0801_ DSC_0802_

נכון יפה?
אם בא לכם על הכורסה הזאת, היא כאן בחנות, ואם אתם חברים של יעל, אתם מקבלים אותה בהנחה רצינית, כדי שיישאר לכם עודף לקנות ליעל מתנה שווה 🙂

ולך יעל אהובתי, שתמיד נשאר החברות הכי טובות, כמו שרק אנחנו יודעות! נשיקות וחיבוקים – בדייט שלנו הערב 🙂

כל מיני שופינג

רגיל

אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלי הוא העניין הזה של השופינג.
אתם בטח מבינים כמה נורא זה שכל כמה זמן אני נאלצת לצאת לעיר, לקנות כל מיני חומרי יצירה מעניינים וחדשים, ללטף בדים, להריח עצים מנוסרים, לבחור רהיטים ולהסתובב בשמש עמוסת שקיות כאחרונת עקרות הבית עם הבעל העשיר שמטיילות כל היום בחנויות.

ההבדל היחיד הוא שהשקיות שלי הן בדרך כלל מחנויות של חומרי בניין.

רשימת קניות סטנדרטית שלי נראית ככה:
ברגים 5X40
נייר 0
פריימר
מברשת ספוג
סט מפתחות אלן
סיכות

האמת שהחבר'ה בחנות לחומרי בניין כבר מכירים אותי, למרות שעדיין יש שם מוכר אחד שכל פעם אומר שעדיף שאני אביא את בעלי כדי שהוא יבחר.

אבל לפעמים, בין פטיש למסמר, יוצא לי להגיע לחנויות  שכל כך כיף בהן, שאפשר להסתובב שם שעות ולהתלבט, בין צבע כזה לצבע כזה, בין דוגמה כזאת לאחרת, בין שולחן לכסא. רציתי להכיר לכם כמה כאלו.

מ-ל-א צבעים
לצפוניים שבינינו, או סתם למשקיענים שמוכנים לנסוע עד קיבוץ אפק, מחכה לכם בין העצים ביתן קיבוץ שנראה מאוד לא מפתה מבחוץ, אבל כשנכנסים פנימה, מתגלה עולם שלם של צבעים. קוראים לזה "חיננית", ויש כאן חוטי טריקו לסריגה בכל הגוונים והמרקמים שאפשר לחלום עליהם.

Picture 1201

אני מצאתי כאן חוטי לייקרה וורודים ומושלמים לתחפושת נסיכה של הדר (הדרכה בקרוב), ואחרי שסיימתי לסרוג לה כתר ושרביט, כבר הייתי בשוונג והתחלתי סלסלה. או שטיח. נראה איך יבוא לי להמשיך את זה…

DSC_0215

מ-ל-א מתיקות
מסתבר שקיבוץ אפק הוא לא סתם כמה בניינים נידחים אי שם בפרברי הקריות. כשיצאתי מחיננית, ראיתי שלט ששלח אותי לחנות יד שנייה בשם "הקרוואן". אצל מלכה החמודה, בעלת החנות, תוכלו למצוא בגדי וינטג' מקסימים, ועם התפאורה הקיבוצית מסביב זה מסתדר מצוין ברוח העלייה השנייה. אבל בעצם, רציתי לכתוב דווקא על הדוכן הקטן שמלכה מארחת בשבתות – הדוכן של ציפי, בו ציפי מוכרת בצניעות ובנועם בובות נפלאות ונוסטלגיות מעשה ידיה להתפאר: בובות מגרביים צבעוניים ובובות ליצן שמציצות מתוך קונוסים (יש לזה שם? מי יודע? ציפי קוראת לזה "טו טו").

Picture 1205 Picture 1206 Picture 1204

 לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי לבת שלי את הליצן הזה. או שאולי קניתי אותו לעצמי, גם זאת אפשרות.

DSC_0218

 מ-ל-א רהיטים
לתת למישהי כמוני להסתובב בחנות של רהיטי וינטג', כשכל שידה או שולחן מתחננים אלי שאקנה אותם ואשפץ אותם ואשים אותם במקום של כבוד בבית שלי, זה כבר ממש גובל בהתעללות. וכשכל הדברים אפילו לא יקרים במיוחד, קיימת סכנה ממשית שכל הסטודיו שלי (שמלא גם ככה ברהיטים לפני או אחרי שיפוץ) – יעלה על גדותיו. ב"דנדש" שמול קניון איילון מביאים כל שבוע 2 משאיות מלאות ברהיטים מכל העולם, ולכן כל פעם שתגיעו לשם – יהיו דברים חדשים. אבל כדאי להזדרז, כי באותה מהירות שזה מגיע, זה נחטף.

Picture 1034 Picture 1035 Picture 1037

הסקרטר המהמם הזה שלמעלה, למשל, היה יכול להיות שלי אילולא (נחשו את התשובה הנכונה):

1. מחירו האסטרונומי
2. צורתו המשעממת
3. הלקוחה החוצפנית שבאה שנייה לפני והכריזה עליו בעלות, ואם אני אתפוס אותה בסמטה חשוכה היא כבר תראה מה זה לגנוב לי כזה דבר מושלם מתחת לאף

ניחשתם?

מ-ל-א סרטים
כמו שמצאתי את "הקרוואן" ליד "חיננית", ככה בדיוק מצאתי את "אבנט" מתחת ל"דנדש". חיפשתי בדיוק סרט קישוט לכיסאות שעבדתי עליהם, ולא מצאתי משהו שאני אוהבת בשום מקום. ואז, כשנכנסתי לחנות הזאת, הרגשתי שהגעתי לגן עדן של התופרות עלי אדמות. בדים על בדים על חוטים על צמר על כפתורים וכל דבר שנפשכם חפצה לתפור או לסרוג אי פעם. כמובן שניצלתי את ההזדמנות והתחדשתי לי בבדים לריפודים מתוכננים ובפרחי סאטן לתחפושת של הדר. חוץ מזה, עמדתי בערך שעה מול הסרטים האלה עד שבחרתי סרט מתאים לכסאות.

Picture 1039

אתם בטח תוהים מה בחרתי בסוף ואיך יצאו הכסאות. אז הנה:

DSC_0219_ DSC_0227_ DSC_0229_

וקלוז אפ על בד המעצבים המיוחד:

DSC_0223_

הם כמובן למכירה בחנות שלי – כסט של ארבעה.

ביי בינתיים 🙂

נסיכות של בזוקה

רגיל

אז פורים מתקרב בצעדי ענק. גם אליכם? כי אלינו הוא שועט במהירות על-קולית ככל שהימים עוברים והתחפושת עוד לא מוכנה. ולמה היא לא מוכנה אתם תוהים?
אז ככה.

שאלתי את הדר למה היא רוצה להתחפש השנה. בכל זאת, בת רבע-לשלוש שיודעת בדיוק מה היא רוצה ועומדת על שלה, ואם אני אגיד משהו אז אוי ואבוי לי. האמת, בתוך תוכי חששתי. מה אם היא תגיד "נסיכה"? או "מלכה" או "פיה"? זה ישבור את כל המסורת המשפחתית שלנו של תחפושות מתוחכמות ומאגניבות. פור דה רקורד, אני אף פעם לא התחפשתי לכזה דבר.

DSC_0480

הילדה אמרה "טיגר", ואני נשמתי לרווחה.
ישששששש
לפני שהיא תתחרט אצתי רצתי לאיביי, הזמנתי טיגר, כססתי ציפורניים עד שזה הגיע, וכשזה הגיע ופתחנו בהתרגשות את החבילה, הבנו שזה כל כך גדול, שהיא תתחפש לזה מינימום בגיל 12 (אולי).

ברוב ייאושי, בישרתי לקטנה שלטיגר לא מתחפשים השנה, ושאלתי שוב למה היא רוצה להתחפש.
"למלכה".
(אוקיי לא כזה נורא)
"סליחה, לנסיכה".
(מממ)

 אז כשזוהר אמרה לי שהשידה שלה מיועדת לאחייניתה, מיקה, נסיכה קטנה בת חמש, ישר חשבתי על הנסיכה הקטנה שלי.

 זוהר היא הזוכה המאושרת בתחרות שערכנו בשיתוף אתר העיצוב השווה "בניין ודיור". במסגרת התחרות, המשתתפים העלו תמונות של הרהיט הישן שלהם, וסיפרו למה הם רוצים שנשפץ להם אותו במתנה. מתוך כל התמונות, נבחר רהיט אחד – השידה של זוהר, שנמצאה ברחוב במצב רעוע פלוס פלוס, ובצבע גרוע מינוס.

זוהר סיפרה:

אספתי אותה מהרחוב כי מצאו חן בעיני הצורה והקימורים שלה. זה היה גדול עלי לשפץ את זה, ואמרתי לעצמי – מקסימום זה יחזור לרחוב… ואז פתאום ראיתי את התחרות של "בניין ודיור", והעליתי את התמונה. לא חשבתי שמישהו בכלל ירצה לקחת את זה…

אז מסתבר שיש כמה משוגעים בעולם (אני), שמסכימים לקחת את זה, כי הם סוברים שאם מקשיבים טוב טוב, אפשר לשמוע פוטנציאל גדול צועק בקול ענות חלושה מתוך העץ. ככה השידה נראתה כשהיא הגיעה אלי:

DSC_0358

 החלק העליון היה שבור

DSC_0361

המגירה הייתה אכולה לגמרי

DSC_0362

התחתית שאליה היו מחוברות הרגליים הייתה טוטאל-לוס

DSC_0368

מאחור היתה מחוברת מין קופסת עץ הזויה שמישהו אילתר מסיבה עלומה (פירקתי מיד)

DSC_0364

ואם לא די בכך, הכל היה צבוע בספריי זהב, ומקושט בספריי כסף. סירייסלי?!

DSC_0363

כל הזמן הזה, מיקולה לא אמר מילה, הוא רק עמד שם והפריע לי ועשה בלונים בבזוקה שלו.

gum2

אז התעצבנתי ופירקתי לזה את הצורה.
(לשידה, לא למיקולה)

DSC_0372

אחר כך הרכבתי והדבקתי וחיברתי תחתית וגב ומדף חדשים, ואז פתאום זה היכה בי! השידה הזאת תהיה בצבע שמנת (כמו שזוהר רצתה) וקצת בוורוד (כמו שנסיכות רוצות).

DSC_0524_

עם ידית שכשמצאתי אותה ידעתי שזה זה.

DSC_0503

ועוד קצת תמונות.

 DSC_0499 DSC_0505 DSC_0521 DSC_0536

זוהר אומרת:

וואו! מיקה תמות על זה!!!

אז תתחדשי, מיקה!
ואני זזתי לתפור גלימה של נסיכות 🙂

הפולניות של עדי

רגיל

"הן צמד פולניות נכות. להיא נשברה הרגל, לשנייה נשברה היד. זאת שזרקה אותן אומרת שהן בנות 105 אבל סוחבות. יש לי את חלקי הגופה שלהן."

כך התחיל הרומן שלי עם הפולניות של עדי. יותר נכון, כך עדי תיארה את הפולניות שלה בפוסט פייסבוק משעשע במיוחד שנתקלתי בו במקרה. כדי שעדי חס וחלילה לא תחשוב להפטר מהפולניות שלה ולהחזיר אותן לרחוב, איפה שהשכנה שלה זרקה אותן, או יותר גרוע, לתת אותן בגרושים לאיזה פרענק מהאלטע זאכן, מיד יצרתי איתה קשר.

עדי: לירון, את תהיי מסוגלת לשפץ כזאת כורסא? היא שבורה ולא פשוטה לפי דעתי…
אני: שלחי תמונות…
עדי: תגידי יש משהו שאת לא עושה? ממתי גם כורסאות?!
אני: קודם תמונות ואז נראה!

כשהגיעו התמונות, אני יכולה להישבע שהמייל שלי פלט אנחת "אוי וויי" חלושה.

הפולניות, כלומר הכורסאות, היו בדיוק במצב שעדי תיארה אותן. מרוטות, שבורות, מתנדנדות. בדיוק כמו פולניה אחרי שנודע לה שבעלה עבר את הניתוח להסרת הגידול בערמונית בשלום.

כמובן שאחרי שהבטחתי לעדי לדאוג לפולניות שלה לפחות כמו שאני דואגת לבעלי, עשיתי לה ריגשי שהיא לא חשבה עלי מיד כשהפולניות נקרו בדרכה.

פולניה או לא?

אז זהו, תמיד חשבתי שאני לא. אבל פתאום התחלתי לשים לב שיוצאים לי מהפה משפטים שאמא שלי (שהיא בכלל לא ממוצא פולני) הייתה אומרת לי בילדותי, ושנשבעתי שאני לא אגיד, ועכשיו נו, תראו מה זה, אני אומרת אותם לבת שלי שעושה קוּנצים כל היום, ולאיש החביב שטוען בנחישות שהתחתנתי איתו לפני לא מעט שנים, רחמנא לצלן.

"אני עבדתי קשה מאוד כדי להכין לך את האוכל הזה."
"קודם תסיימי בצלחת ואז תקבלי קינוח."
"רק מלראות איך אתה לבוש נעשה לי קר!"
"אל תגיד שלא אמרתי."
"אם תקבלי מכה – אל תבואי לבכות לי."

ברגע ששמעתי את עצמי מדברת ככה, הבנתי, שלא משנה אם את במקור מלודז', קראקוב, וורשה, טריפולי, ביירות, קזבלנקה, מוסקבה, קהיר, פראג, ברלין, ברוקלין או קרית מוצקין – ברגע שאת הופכת לאמא, את אוטומטית הופכת לפולניה מן המניין. אין דרך לחמוק מזה! פשוט אין!

–          לירון, תתרכזי, הכורסאות של עדי מחכות לך לבד בחושך.
–          די, מיקולה, רק מלהסתכל עליהן אני מקבלת חלושעס.
–          אבל הבטחת לעדי לתקן אותן. את לא רוצה לאכזב אותה, נכון? אחר כך לכי תדעי מה היא תחשוב עליך.

זה היה טיעון מנצח של הידיד הפרוותי שלי, ואני שינסתי מותניי וניגשתי למלאכה. דבר ראשון היה צריך לפרק (ורצוי לשרוף באש הגיהנום) את הריפוד הישן, שהיה לא רק מלוכלך (דרעק) אלא גם מכוער וגם הכי לא שיק (דאבל דרעק). מה שכן, מתחת לריפוד חיכתה לי הפתעה:

מס מותרות

הבולים האלה, שנקראים "מס מותרות", הודבקו על רהיטים שיובאו לארץ, ככל הנראה בין השנים 1949-1954, ונחשבו "מותרות". מן הסתם, בשנים שלאחר קום המדינה, לשבת על כורסא היה באמת מוגזם, ואם אתה כבר עומד, אז תלך לעשות משהו מועיל. הגעתי למסקנה שזו בהחלט נחשבת הוכחה חותכת לפולניוּתן ו-וינטג'יותן של הכורסאות!

עכשיו, בזמן שאני עמלה על תיקון וצביעת העץ של הכורסאות, שלחתי את עדי לשופינג בנחלת בנימין. עם קצת ייעוץ טלפוני, והרבה חזון ומעוף ראויים לציון של הלקוחה שלי, היא בחרה ב"דנדו" שני בדים פסיכיים לגמרי ומתאימים עוד יותר לגמרי.

 

זה מזכיר לי בדיחה:

פולניה אחת קונה לבן שלה שתי חולצות. אחת אדומה ואחת כחולה. בשישי בערב, הבן מגיע לארוחת שבת אצל אמא, וכדי לשמח אותה, לובש את החולצה האדומה. איך שהוא נכנס, מזדעקת הפולניה ואומרת: "מה קרה?! לא אהבת את הכחולה?"

אז נכון, אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצות, ותמיד נחשוב שהמשהו השני יותר יפה, ושהבן של השכן (רופא, כן?) יותר מוצלח מהבן שלנו (תסריטאי, כן?), ותמיד נאנח ותמיד נתלונן. אבל אם לא נתלונן – כנראה שנמות, אז שוֹין.

כשנגלתה התוצאה הסופית, הדבר האחרון שאפשר להגיד היה, שעדי לא היתה מרוצה.

פולניות אחרי DSC_0114 DSC_0106 DSC_0117

היא כן אמרה שהיא היתה משתגעת יותר עם זאת עם הפסים.
פולניה או לא? 😉

************

אני רוצה להודות לחברת "פרקט בשרון" שסיפקו לי רקע מושלם לצילום הכורסאות.

וכמובן לעדי, שמעבר לזה שהיא עכשיו בעלת שתי כורסאות וינטג'יות מושלמות, היא גם בעלת המותג המתוק "תות וניל". אז אם נולד לכם איזה שמענדריק במשפחה, כדאי שתכנסו לאתר שלה ותזמינו לו מתנה מהממת, עם משלוח עד בית החולים, כדי שכל האמהות האחרות במחלקה יקנאו.

************

אתם תשאירו לי תגובות כאן למטה, כן? כמה נחמד! לא הייתם צריכים!

שמיניות! שמיניות! שמיניות!

רגיל

אני רוצה קודם כל להכניס אתכם לאווירה.
תשימו רמקולים, תלחצו פליי, ותמשיכו לקרוא.

"Hoist the Colours", שיר שנכתב במיוחד לטובת "שודדי הקאריביים: סוף העולם" (החלק השלישי בסדרת הסרטים המופלאה) וכבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו, הוא "שיר שאסור לכם לשיר אם אתם לא יודעים את המשמעות שלו"…

…אלא אם כן אתם מתכוונים להניף את דגל הפיראטים ולזמן אליכם את כל מנהיגי הפיראטים שברחבי שבעת הימים. הנה שלושה מהיותר מפורסמים שביניהם:

Pirates of the Caribbean - Am Ende der Welt
התמונה מכאן

האהבה הגדולה שלי לפיראטים התחילה לפני הרבה שנים. כנראה שזה היה בזכות הספר הזה:

photo 1

בתוכו, היתה הקדשה בכתב יד מסודר ועדין, מדודי מאיר ז"ל, שהיה מביא לי תמיד ספרים קלאסיים במתנה. תעשו חישוב לפי התאריך ותגלו כמה שנים הספר הזה אצלי. קראתי אותו פעמים רבות מאז.

photo 2

ידעתם שיש כזה דבר – Talk Like A Pirate Day? יום שלם, שמתרחש כל שנה ב-19 בספטמבר, שבו זה ממש לגיטימי לדבר, לשיר ולקלל כמו פיראטים. והכל בכלל התחיל בשני חבר'ה מאורגון, ארה"ב, שפשוט חשבו שזה ממש מצחיק לדבר ככה פעם בשנה.

Talk Like A Pirate Day
קפ'ן סלאפי ואול' צ'אמבאקט – המייסדים של החג הבינלאומי הזה

כנראה שכל אלה ועוד השאירו עלי חותם, כי "שמיניות" (Pieces o' Eight), סרט הגמר שביימתי בסיום לימודי הקולנוע שלי, היה גם הוא על פיראטים. פיראטים קשישים אמנם, אבל בכל זאת פיראטים.

לכן, לא ברור למה הייתי כל כך מופתעת, כשיום אחד מצאתי את מיקולה – טיפ טיפה שיכור – יושב על שולחן סלון ישן שחיכה בתור לשיפוץ.

מיקולה הפיראט

– מיקולה, מה זה הרטייה הזאת? מה אתה, משה דיין?
– מיקולה פיראט!
– ואתה יושב על השולחן כי…?
– זה לא שולחן, זו רפסודה, מצחיקה. מיקולה בנה אותה בעצמו, אחרי שקפטן הוק נטש אותו על אי בודד, מפלטת עץ עתיקה ובולי עץ מהג'ונגל.
– אה-הה. ומאיפה הצלקת הזאת בדיוק?
– אמממ… זה קרה בטעות. מסכין החיתוך של הפוטושופ.

Ugh! לכו תבינו איך הראש של דמויות מצוירות עובד. פיראטים?! רפסודה?! צלקות?! כל מה שאני רואה פה זה שולחן שהיה צבוע פעם בצבעים נוראיים (מי צובע שולחן בצהוב ושחור?) ועכשיו הוא סתם נוראי מרוב שהוא מקושקש ומתקלף.

IMG_4992

מיקולה הפליג בדימיונות, והתעקש שמתחת לשכבות הצבע המתקלפות של ה"רפסודה" שלו, מתחבאת מפה עתיקת יומין, שמובילה לאוצרו האבוד של קפיטן פלינט.

מכיוון שמיקולה לא מורשה להפעיל מלטשת, הסכמתי להפעיל אותה בשבילו. לאט לאט התקלפו שכבות הצבע המהוהות, וחשפו דבר בלתי יאמן.

DSC_0242 שולחן פיראטים 2 שולחן פיראטים3

המשכתי לעבוד, ללטש ולשייף. לאט לאט התגלה יופיו של השולחן – סליחה, מפת האוצר – הזאת, במלוא הדרה.

שולחן פיראטים4 שולחן פיראטים5 שולחן פיראטים6 שולחן פיראטים

קראתי למיקולה לבוא לראות. מרוב התרגשות, הוא התחיל לקפוץ, לעשות סלטות באוויר, לשתות רום, לרקוע ברגליים, לרקוד בסיבובים, לשיר שירים גסים, לשתות עוד קצת רום, ולבסוף הוא נרדם בנחירות רמות על הספה בחדר העבודה.

ועכשיו, כשהשולחן מוכן לגמרי (חפשו אותו בחנות), ומיקולה ישן לגמרי, אפשר להחביא את הצבעים והמכחולים בארון.
אל תגלו לו, כן?

תְּרֵיסַר גְּבָרִים עַל אֲרוֹן-המת,
יוֹ-הוֹ-הוֹ, וּבַקְבּוּק מָלֵא רום!
שְׁתוּ וְהַפְלִיגוּ אֶל עוֹלָם- הָאֱמֶת,
יוֹ-הוֹ-הוֹ וּבַקְבּוּק שֶׁל רוּם…

"אי המטמון", מאת: רוברט לואי סטיבנסון, תרגום עברי: אוריאל אופק, הוצאת "כתרי"

פרויקט ארגז צעצועים

רגיל

זוכרים את פרויקט "ארגז צעצועים" שהעליתי לפייסבוק של מיקולה? אז יש התפתחויות.

עריסה - לפני

למי שלא ראה או לא זוכר אספר, שאת העריסה הזאת הצילו בשבילי בני משפחת פלומו-שטיין מקרן רחוב. למרות המראה המיוחד שלה, היא הייתה כל כך נטושה, ובמצב צבירה (וצביעה) כל כך גרוע, שלרגע עברה לי בראש המחשבה להשליך אותה חזרה היאורה. איזה מין הורה חסר אחריות יניח את התינוק הרך שלו לישון בכזה דבר?

 – לירון, השתגעת???
– נו באמת, מיקולה, נראה לך שאני שומרת את העריסה הזאת?
– מה פתאום עריסה?
– כמו מה זה נראה לך, מיקולה?
– ארגז צעצועים כמובן.

אני באמת לא מבינה איך לא חשבתי על זה קודם. ככה הוא, מיקולה, חושב כמו ילד ולא כמו אמא. וזה לא תמיד כל כך גרוע. תכל'ס, להפוך את העריסה הזאת לארגז צעצועים יהיה הדבר הכי טוב שאי פעם יקרה לה.

כשהעליתי את התמונות של העריסה לפייסבוק, ביקשתי להתייעץ עם החברים של מיקולה באיזה צבע לצבוע אותה, וכיצד לעטר אותה. לאחר שההצעה של מיקולה (לצבוע את העריסה בלבן ולצייר אותו על כל הדפנות) נפלה מסיבות מובנות, אלה האופציות שנשארו:

ארגז צעצועים1 ארגז צעצועים3 ארגז צעצועים4 ארגז צעצועים5

וההצעה עם הכי הרבה הצבעות (ולמען ההגינות אומר שהיא הייתה גם הפייבוריטית שלי…) היא זו:

ארגז צעצועים2

יש בו משהו, בדובי הזה, מאוד תמים וילדותי, ועם זאת גם מאוד מחוספס ובוגר. הקווים שלו, המצויירים בהינף יד חופשית, זה ממש הסגנון שאני אוהבת. ביום מן הימים, כשאהיה ציירת מיוסרת שחיה בצריף עץ על צוק מעל מיצר גיברלטר, ככה בדיוק אצייר.

וחוץ מזה, שהדר חולה על דובים, כי –

  1. עם הדובי שזכינו בו בקזינו בלאס וגאס בירח הדבש, היא ישנה כל לילה. מיותר לציין שמאז שהיא נולדה, מכל הדיבורים על "חפץ מעבר", לא העזנו לכבס אותו אפילו פעם אחת (אולי הגיע הזמן באמת).

דובי דוב

  1. בסדנת הלבד הראשונה, סער הכין להדר דובי קטן כתום, אח לדובי מלאס וגאס. מאז, גם הוא הצטרף לארסנל הבובות שישנות איתה במיטה.

דובי ודובי

  1. כשהיא נוסעת לסבא וסבתא, היא לא צריכה שום צעצועים – רק לעמוד בחוץ, להצביע על דובי ענק שמשום מה מחבק מנוף של חברת בנייה כלשהי, ולצווח בהנאה: "דובי וורוד טיפס על המנוף! הוא לא יורד משם! זה הבית שלו!"

דובי על מנוף

בקיצור, דגם "דובי" נבחר ברוב קולות. אבל דבר ראשון, היה צריך להפטר משכבות הצבע העקשניות שכיסו את העריסה.

ככה זה נראה אחרי שפירקתי אותה לגורמים, ולפני השיוף:

IMG_5551

בזמן השיוף (מתה על המלטשת חסרת-הרחמים שלי):

DSC_0860

קלטתם כמה שכבות של צבע יש כאן?

DSC_0868

ואחרי השיוף, כל החלקים מוכנים יפה לצביעה מחודשת.

DSC_0870

אז מה, סגול? נכון, אני מתה על סגול בהיר, ונכון, אפילו נשאר לי עוד צבע מ"כסאות לילך", ונכון, זו תהיה ממש סגירת מעגל, מכיוון שלילך, שעל שמה הכסאות הנ"ל, הביאה לי את העריסה המדוברת. ובכל זאת, החלטתי להרגיע קצת, וללכת הפעם על צבע שמנת נייטרלי, שישתלב מצוין עם כל הצעצועים הצבעוניים שיהיו סביבו. בכל זאת, מדובר בארגז צעצועים!

הדובי, הקוביות והמילה "צַעֲצוּעִים" בפעולה:

DSC_0311 DSC_0314 DSC_0310

קצת גימורים, קצת שיפצורים, לחבר הכל ביחד, להעמיס בבובות מהאוסף הפרטי שלנו, ו-טה דה!

DSC_0372 DSC_0375 DSC_0380 DSC_0386 DSC_0382

פשוט לא להאמין כמה בובות פרווה יכולות להיות לקטנטונת אחת בת שנתיים. וזה אפילו לא הכל! אם גם לזאטוט שלכם יש כזאת כמות של צעצועים, אתם מוזמנים לחפש את הארגז הזה בחנות שלנו 🙂

הבית שלנו

רגיל

הבית שלנו, בכפר סבא, הוא קודם כל הבית שלנו. הוא שלנו כי אנחנו גרים בו, ואנחנו אוהבים בו, ואנחנו מעצבים אותו בחוויות היום יום שעוברות עלינו. למרות שהוא לא מושלם, ולמרות שעדיין לא סיימנו לתלות את כל המנורות, ולמרות שעוד לא קנינו את זה ועוד לא קנינו את ההוא, ולמרות שאיכשהו, עם כל כמה שנסדר אותו, הוא תמיד יהיה טיפה מבולגן, ולמרות שתהרגו אותי, אבל אני לא מצליחה למצוא כמה מהצעצועים של הדר, לא משנה כמה ספות הזזתי – זה הבית שלנו ואנחנו מתים עליו.

אני רוצה לחלוק איתכם כמה מהדברים שיש לנו בבית. כמה דברים שהיו פעם במקום אחר, בקונטקסט אחר, וכשהם הגיעו אלינו הם פשוט נדבקו באופי של הבית והפכו, בטבעיות, להיות חלק ממנו.

נתחיל בשידה, שנראתה פעם ככה:

שידה חומה

השידה הזאת היתה הרהיט הראשון ששיפצתי. זו הייתה שידה חומה, סטנדרטית, שעמדה במסדרון אחד, ואז עברה למסדרון אחר, ולבסוף מצאה את עצמה בחדר השינה שלנו כדי לשמש כשידת טואלט. אז, החדר היה צבוע בשמנת וקיר אחד בבורדו. ניצלתי את שאריות הצבע לצביעת השידה, וחיפשתי רעיון לסטנסיל (שבלונה) מעניין.

– מיקולה, אם היית קיים אז, כששיפצתי את השידה, איזה סטנסיל היית מציע?
– של כלבלבים, ברור.
– למה דווקא כלבלבים…?
– זו שידת טואלט, לא?

כן. בהחלט. מזל שלא הקשבתי לו.
הלכתי על ענפים של דובדבנים במקום. את הידית המקורית שמרתי, וזו התוצאה:

שידה אדומה1 שידה אדומה2 שידה אדומה3

נמשיך לשולחן.

שולחן אקליפטוס1

התאהבתי בפרוסת גזע האקליפטוס הזו כשראיתי אותה שוכבת בודדה על רצפת הנגרייה של הנגר הסודי שלי. היא עלתה הון, והבטחתי לבן זוגי סער שבסוף זה יהיה שולחן סלון, כזה שאין לאף אחד אחר. רק לא אמרתי לו שזה ייקח שלוש שנים.

– זה היה לפני שמיקולה נולד, נכון?
– נכון, מיקולה, איך ידעת?
– כי אחרת זה היה לוקח לך שלושה שבועות!

תכל'ס, צודק. בסוף, אחרי ששייפתי את נשמתי יחד עם העץ (אז עוד לא הייתי לי המלטשת שיש לי היום), מילאתי את החריץ שבמרכז הפלטה בטונות של אפוקסי והנחתי בתוכו חלוקי נחל קטנטנים, הגיע השכן החביב שלי בן המאה (לערך), שיפוצניק ביום ורוצח סדרתי בלילה (אחרת, למה הוא צריך כזה ואן מפחיד?) ועזר לי לסיים את הפרויקט. שייפנו עם כלים כמו שצריך, הרכבנו רגליים מעץ, צבענו כמה וכמה שכבות של לכה, ו-Voilà!

שולחן אקליפטוס2 שולחן אקליפטוס3 שולחן אקליפטוס4

פריט נוסף שאהוב עלי בבית הוא הכרית הזאת.

כרית חומה

לצערי לא הצלחתי למצוא תמונה יותר טובה של הכרית, ששימשה הדום בבית של סבתא שלי לפני שנים רבות. תצטרכו לדמיין, שבתוך הבלאגן של דירת הסטודנטים שגרנו בה פעם, מסתתר מין פוף גדול וחום, קצת דומה להמבורגר ענק של 10 קילו בדרגת עשייה מדיום.

– לירון, יכול להיות שאמרת המבורגר?
– יש מצב. אתה רעב, מיקולה?
– אם את מזמינה, אז כן.

בסלון החדש שלנו, לא היה ספק שהכרית החומה זקוקה למהפך דחוף. נשאר לי די הרבה בד מהספסל הזה, וארגנתי בגרושים בסיס משאריות של הנגרייה השכונתית. יצא מדליק.

הדום1 הדום2

היום, ההדום הזה הוא באופן רשמי "הכסא של הדר". היא יושבת עליו כשהיא מציירת, מדביקה, משחקת ובעיקר כשהיא צופה בסרטים האהובים עליה: "מפלצות בע"מ" ו"פוגינים רוקדים" ("תזיזו את הרגליים", בדגש על סצנות של ריקודי פינגווינים המוניים).

פוגינים רוקדים

כן, כן, יש לנו הרבה סרטי DVD. כן, הכל מקורי. בהחלט, אישי היקר אספן כפייתי. וכן, יש לנו הכנה למקרן שיהיה ביום מן הימים.

ומי עיצב לנו את נישות הגבס ואת תאורת הלד מסביב לטלוויזיה ואת השידה ואת כל קונסטלציית הקולנוע הביתי שבתוך הקירות, ובכלל את כל הבית, אתם שואלים? ובכן, זוהי לא אחרת מאשר יעל גרזון, חברה יקרה בעבר, בהווה ובעתיד, שהיא מעצבת פנים מוכשרת ומדויקת מאין כמוה. תגידו שאני שלחתי אתכם.

ומה הפרויקט הבא? ובכן, מיקולה החתים אותי על הסכם סודיות, וכל מה שהצלחתי להדליף הוא התמונה הזאת, של פרוסות נפלאות מעץ זית עתיק ומיוחד, שהולכות להפוך בקרוב מאוד ל… [צונזר]

פרוסות עץ זית

אז זהו. זה הבית שלנו. מה שאני אוהבת בו זה שהוא כל הזמן חי, כל הזמן מתחדש, ושתמיד יש בו מקום לעוד רהיט משופץ, לעוד פסל, לעוד קישוט ולעוד חפץ יפה שמשמח אותי בכל פעם שאני עוברת לידו, כי אני יודעת שעשיתי אותו במו ידי.

אני מזמינה אתכם להביא אלי כל רהיט שאתם אוהבים ורוצים להעניק לו חיים חדשים. מיקולה ואני נשמח להירתם למשימה!

אדון התבלינים

רגיל

אדון התבלינים

– מיקולה, מה זה?
– זה מתקן תבלינים. צריך לשפץ אותו!
– למה אתה עושה לי עבודות יזומות? הוא מספיק יפה גם ככה.
– אבל הוא בכל זאת רוצה שישפצו אותו.
– באמת? איך אתה יודע?
– כי הוא לחש את זה למיקולה באוזן.

פחח. לכו תתווכחו עם מפלצתון קטן וחצוף שמדבר עם חברים דמיוניים. טוב, ננסה, למה לא. האמת, תבלינים ועשבי תיבול היו מאז ומתמיד החולשה שלי. הם זולים, קלים לגידול, לא דורשים הרבה מים, טעימים, ואפילו, כן כן, יוצרים איזון אקולוגי כששותלים אותם ליד צמחים מסוימים אחרים.

חוץ מזה, תמיד כשאני מפזרת עלים רעננים לתוך הרוטב של הפסטה, אני מדמיינת שאני בשלנית איטלקייה גדולת מימדים, שמלהטטת בין קציצת ירקות טריים-להשגחה על סירים מהבילים-לרידוד בצקים מנחמים. ואז הכל יוצא טעים.

כרגע גדלים לנו באדניות:
לואיזה
נענע
אורגנו
שמיר
טימין
פטרוזיליה
עלי בייבי
רוזמרין
בזיליקום
ומרווה.

חליטה אחת מכל זה ואתם בריאים לתמיד!

זרמתי עם מיקולה על מתקן התבלינים. צבענו, שייפנו, ציפינו בלכה והוספנו ידיות חדשות בסגנון עתיק. יצא טוסקנה:

אדון התבלינים

גם כל הפיצ'פקעס הם ממש קיבוץ גלויות: הקנקן ממרוקו, שקיק אבקת השוקו מגואטמלה, בקבוקון השיכר מסלובניה והמרווה מהעציץ שלנו. הנה עוד כמה תמונות:

אדון התבלינים אדון התבלינים

אדון התבלינים

אדון התבלינים

את הפרה שיושבת למעלה עשתה מעיסת נייר שרית, דודתי היקרה והכשרונית, והיא לא למכירה! אבל מתקן התבלינים – כן 🙂

הכבש החמישי

רגיל

מיקולה ישן

– מיקולה, מה אתה עושה?
– מיקולה ישן.
– כן, שמתי לב, אבל אנחנו צריכים לעבוד.
– בחלומות שלך!

יפה לו, למיקולה, לישון ככה באמצע היום. במיוחד כשיש לנו את מיטת הבובות הוינטאג'ית הזאת, שהביאה שושנה, חברה של אמא שלי שהיא גננת, ושהמחסן של הגן שלה מלא בהפתעות שכדאי להן שיום אחד אני אשים עליהן את הידיים שלי.
בינתיים שחררו לי רק את המיטה הזאת, וכמובן שמיד התמלאתי במרץ לעשות איתה משהו. גם מיקולה התמלא בכל כך הרבה מרץ, עד שמרוב מרץ הוא נרדם.

לא תאמינו (גם אני לא האמנתי כשראיתי את זה) אבל מסתבר שאני, שבילדותי הרבצתי לבנים, למדתי קראטה ובניתי בלגו – שיחקתי גם בבובות. ראייה מפלילה לכך מצאתי בתמונה הזאת, באחד האלבומים הנשכחים בבית ההורים:

לירון משחקת בבובות

איזה ימים היו אז, הא? איך אף אחד לא חשב לשמור את כל הרהיטים הנהדרים האלה, את הבגדים המגניבים, את הסניקרס ואת הצעצועים של פעם (לפני "המהפכה הסינית"…)?

בהשראת הנוסטלגיה הזאת, וילדת-הווינטאג'-שיק שהייתי פעם, צבעתי את מיטת הבובות שקיבלתי משושנה בצביעה ידנית של אלכסונים עדינים, בצבע אפרסק מיוחד עם גימור משי טיפה מנצנץ.

אבל הרגשתי שזה עדיין לא מספיק. נו, מזל שמיקולה התעורר!

– אז מה, מיקולה, מה עושים?
– כבשים!
– כבשים שסופרים כדי להירדם?
– כן. תשימי חמש כאלה.
– למה דווקא חמש?
– כי זה הכי הרבה שמיקולה יודע לספור.

אז מי תהיה הילדה המאושרת שתזכה במיטה הזאת? כלומר, לפני שהפושטקית הקטנה שלי תגלה שיש בבית צעצוע מגניב שהיא עוד לא קיבלה… 🙂