איש אחד הלך הלך הלך

רגיל

הכל התחיל מהשכן של סבא וסבתא שלי, יצחק.

היה לו כזה פנקס קטן, ובכל התכנסות משפחתית (כשאתה שכן של מישהו 40 שנה, אתה הופך לחלק מהמשפחה שלו), אחרי האוכל, הוא היה שולף את הפנקס ומקריא משם בדיחות מצחיקות יותר ומצחיקות פחות, שהמפורסמת שבהן היתה כדלקמן:

פעם, היה איש אחד, שאחיו – אהב לאכול גבינה צהובה.

מאת: יצחק הראל

אם לא הבנתם כנראה שאתם לא מהמשפחה שלי, כי אצלנו, כל פעם שיצחק רק היה מתחיל לספר את הבדיחה הזאת, כולם היו מתגלגלים מצחוק, ונמרחים על הרצפה בעודם אוחזים בכרסם המלאה בעלי גפן ממולאים, מרק, דג נסיכת הנילוס, מוסקה, חמין, עוף עם תפוחי אדמה ופירות יבשים, סלט עם הרבה לימון, וצימעס לקינוח. ככה זה אצלנו.

לא שהבדיחה היתה מצחיקה, חלילה, אלא הסיטואציה, והפרצוף שהוא עשה תוך כדי ההכנות לסיפור הבדיחה. סבא שלי, שכבר ידע מה מצפה לו, היה נהיה כולו אדום, משתעל ונחנק מרוב צחוק. התיאוריה שלי היא, שתוך כדי הצחוק מבדיחת הגבנ"צ, סבא שלי היה נזכר באיך פעם הוא מילא מי סבון בבקבוק של הסודה סטרים כדי לשטוף את האוטו, ואיך סבתא שלי חשבה שזה מים והכינה מזה סודה והשקתה את יצחק שקפץ לבקר – סיפור מצחיק בהרבה שוודאי העצים את ההשתנקות המדוברת.

–          לירון, את מספרת בדיחות או כותבת פוסט?
–          מה קרה, מיקולה, אי אפשר קצת להשתעשע?
–          אוקיי. אז מה אמר היתוש ליתושה?
–          נו… בוא נשמע.
–          לכל מקום שאני נכנס, כולם מוחאים לי כפיים!

כל ההקדמה המצחיקה-קלושות הזו הייתה סתם בגלל כמה קרשים שמצאתי והיה לי צורך דחוף לעשות איתם משהו מגניב. ומכיוון שקשה לי לראות קרשים מוטלים סתם ככה (עיינו ערך הסוכה האמיתית שבנינו בסוכות), אספתי אותם לביתי והרי התוצאות.

על הקופסה הזאת היתה חותמת מעניינת והיה נראה שהיא שימשה בחיים הקודמים שלה למשלוח מוצרים מחו"ל, לכו תדעו, אולי אפילו מטילי זהב. מרוב התלהבות הסכמתי ביני לבין עצמי לסחוב אותה ביד אחת ואת הדר בעגלה ביד השנייה, כל הדרך הביתה, אפילו שהיה קצת גשם.

IMG_4436

הוספתי לה עוד חותמות מגניבות, גלגלים שחורים וצבע חום מיושן, וקיבלתי…

DSC_0177 DSC_0173 DSC_0179

… שולחן קפה נמוך ושיקי! רוצים לראות? קודם בדיחה:

גרוזיני אחד רואה את חבר שלו הולך בצד השני של הרחוב וצועק לו: "ביז'ו, יש'ך גזר באוזן!"
אז ביז'ו עונה לו: "אני לא שומע אותך, יש לי גזר באוזן!"

מאת: יואב זטורסקי

טוב, לא מצחיק. הנה השולחן ואם אתם רוצים אותו אז הוא כאן בחנות מחכה לכם.

DSC_0169

עוד קרש נחמד ומעניין חיכה לי, גם בדרך מהגן של הדר (הרחוב הזה מלא באוצרות, נשבעת לכם). הפעם הוא נכנס לבגז' של העגלה אז לא הייתה לי התלבטות בין לקחת אותו או את הדר (סתם, סתם).

IMG_6967

הקרש הזה לדעתי היה מכסה של ארגז גדול, כמו זה מהסיפור "הבית של יעל" של מרים רות. בהתייעצות עם חברי הפייסבוק הנאמנים של מיקולה לגבי מה יהיה גורלו, הוחלט לבסוף להכין ממנו שלט השראה.

 אז שייפתי אותו כך שהוא ייראה חדש –

IMG_6965

 ואז צבעתי אותו כך שהוא ייראה ישן –

 DSC_0958

ואז כתבתי עליו משפט השראה שנבחר ברוב קולות (גם על ידי חברי הפייסבוק, אלא מה):

:Today's menu
EAT IT
or
STARVE

זה גם המוטו אצלנו בבית, למרות שלא אמורה להיות בעיה כי סער תמיד אומר שהאוכל שלי טעים. אין לו ברירה.
ואחרי כל זה יצא לי… רגע! בדיחה!

איך איש ניצל מאונייה טובעת? על הקרש של הבדיחה.

מאת: נועה כהן-גבין/שיפץ: עידו פישר

קורע, נכון? NOT! הנה השלט לפניכם וגם אותו אפשר להזמין כאן.

 DSC_0976

נראה לי שאני אפרוש בשיא עם כל הבדיחות האלה. אני עדיין מחפשת את הבדיחה הכי טובה שתפיל אותי לקרשים (די, די), אז אם אתם מכירים אותה אני אשמח שתכתבו אותה כאן למטה בתגובות (זה שאין לכם חשבון וורדפרס זה לא תירוץ. אפשר גם בלי). תודה מראש!

מודעות פרסומת

»

  1. איזה יופי! הדברים מקסימים! וגם ממש בא לי לפגוש עכשיו את היצחק הזה ולשוע כמה בדיחות "קורעות" 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s